למה אתה לא עובר לפיג'מה? היא שואלת אותי לא פעם. למה להיות נעול ומכופתר באחת עשרה בלילה? זה הבית שלך!!! אתה יכול לפסוע בו ברגליים יחפות... בנחת... בשלווה...
ככה אני כבר שנים. תמיד דרוך, תמיד מוכן.
אפילו לעצמי אינני יודע להסביר מדוע? ממה בדיוק אני חרד, למה הראש עמוס בתרחישי אימה, אלו פני-רעה אני מבקש לקדם?
גדלתי בקרית שמונה.
את כל שנות ילדותי ונעוריי ביליתי תחת מטחי קטיושות ופצצות מרגמה. בימים שבהם לא הייתה כיפת ברזל ואפילו לא הייתה התרעה. רק איזה ג'יפ צה"לי מחרחר שקרא לנו להיכנס למקלטים או חדרי בטחון, אחרי שכבר היו נפילות.
סיום המבצע האחרון החזיר אותי ברגע עשרות שנים אחרונה. והוא ממלא אותי בכעס ואכזבה.
פתאום אני מבין שכדי לעצור עשרות שנים של קטיושות היה צריך פשוט לירות מלבנון טיל אחד על תל אביב.
זה הסיפור.
טיל אחד של חיזבאללה על תל אביב במלחמת לבנון השניה הביא שקט לתושבי קרית שמונה שנים ארוכות.
זה הסוד.
טיל אחד על תל אביב.
כמה חבל שהוא לא הגיע קודם.
רק לדמיין שכל הפחדים והמתחים והחרדות , הצריבות והצלקות שעוד נותרו לילדי קרית שמונה ותושבי קו העימות היו נחסכים לו מדינת ישראל (הראשונה) הייתה משתוללת כמו שעשתה כשאיימו לה על תל אביב.
השעתיים האחרונות של מבצע שומר החומות לימדו מה יהיה כאן ב"טפטוף" הבא, בבלון הנפץ, בשריפת השדות, בפחד שיקנן בילדי העוטף - שוב הכלה והבלגה וירי תגובה מינורי לדיונה חשופה.
כמה עצוב שיש כאן אזרחים סוג ב' , שכפ"ץ אנושי של מדינה שלמה.
הטפטוף הבא הוא לא רק מבחן למנהיגים שלנו - הוא מבחן לאזרחי ישראל כולה, מבחן האחווה שלנו, הסולדיריות, ההפנמה העמוקה שבאמת באמת באמת אסור לנו להשלים עם מציאות כזו גם כשהיא לא מתרחשת בחצר שלנו.
הדם עוד רותח. זה בדיוק הזמן - הישבעו לעצמם : לא עוד!