במקום לנהל דיון - מעוותים את העובדות | תגובה לרב אילעאי עופרן

"במקום להניח שכל הצדדים מעוניינים במניעת אלימות כלכלית ככל האפשר, ולהתווכח על הדרך הנכונה לעשות זאת, פשוט רומזים שהצד השני מעוניין לאפשר אלימות כלכלית" | תגובה לרב אילעאי עופרן

חדשות כיפה עו"ד זאב לב 22/10/20 18:55 ד בחשון התשפא

במקום לנהל דיון - מעוותים את העובדות | תגובה לרב אילעאי עופרן
אילוסטרציה, צילום: shutterstock

"בחודשים האחרונים, לראשונה בחיי, אני מוצא את עצמי מדי פעם מתבייש ומתכווץ בקבוצה שהיא אני, עצמי ובשרי, ביתי ומבצרי. שוב ושוב, נשמעים קולות שמקדמים מדיניות שלהבנתי תביא לעוול" את הדברים הקשים הללו כתב הרב אילעאי עופרן בדף הפייסבוק שלו, בקשר עם התנגדותם של קבוצת חברי כנסת דתיים לאומיים להצעת החוק למניעת אלימות כלכלית. על פניו מדובר בעמדה לגיטימית. כאשר גורמים בקבוצת ההשתייכות שלך תומכים בעוול, אכן יכולה להיווצר תחושת אי נעימות. 

אולם מה בעצם העוול שהפריע כ"כ לרב עופרן? 

 "...למותר לציין שבכל המקרים הנ"ל הדרישה היא תמיד לבטל ולמנוע. אף פעם אין הצעה אלטרנטיבית איך לעזור לעניים, לחולים, לנכים או לנשים המוכות".

הבעיה היא, אם כן, שאותם "גברים חובשי כיפה סרוגה" תמיד מתנגדים לסיוע לחלש, אף פעם לא מנסים לעזור באופן פעיל. וכמובן, מאחורי הכל ניצבת האויבת האולטימטיבית" לחלק מזה אחראית קרן תקוה, שהביאה השפעה של השקפה קפיטליסטית בגרסה היותר מנוכרת שלה בקרב גברי המגזר. ולחלק מזה אין לי לגמרי הסבר. מה שבטוח שפעם זה היה אחרת". 

אז מה היה לנו? התנגדות "גברית" לכל ניסיון לסייע לחלש, בלי שום הצעה חלופית ובלי שום הסבר הגיוני, חוץ כמובן מהרמיזות בדבר הזהות הגברית וההשקפה "הקפיטליסטית". הרב עופרן הספיק אמנם להתנצל "בפני מי שנפגע" מאז פרסום הדברים, אולם מכיוון שהדברים מייצגים שיטה חוזרת בשמאל, נראה לי שמן הראוי לבחון פעם לעומק את צורת ה"ויכוח" בין הימין והשמאל הישראלי.

כמעט בכל נושא שנוי במחלוקת בין הימין והשמאל, בעוד שהימין מייחס לשמאל כוונות טובות, אולם זלזול בעובדות או התעלמות מהניסיון, הרי שהשמאל מאשים השמאל את אנשי הימין ב"רוע" לסוגיו השונים. החל מהתנגדות לסיוע לחלשים בתחום הכלכלי מתוך ניכור, דרך ניסיון לשמור עמדות כוח "פטריארכליות" בתחום חיי המשפחה וכלה בגזענות או שנאה כלפי הפלסטינים בתחום המדיני. לעיתים מתובלות ההאשמות ברמיזות לגבי זהות הדובר – "גבר", "לבן", "פריווילגית" וכד'.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בקלות: "יש כאן שוביניזם, תחושת אדנות, ורצון של כמה גברים לשמור על הכוח והיתרונות שיש להם" פוסק הדוקטור תומר פרסיקו על ההתנגדות להצעת החוק. "יוצאת בהלם מוועדת חוקה. דיון בהצעת חוק, שהרגיש כמו מכונת זמן עשרות או מאות שנים אחורה. חכים שאטמו אזניים לתופעה של אלימות כלכלית וביקשו לסגור את הבתים ולאפשר להמשיך להתעלל שם בנשים"  הגדילה לכתוב חה"כ זנדברג, שמאשימה את חברי הכנסת במפורש ברצון לאפשר התעללות בנשים.

הטרמינולוגיה הזו, שחוזרת על עצמה גם בוויכוחים כלכליים, דתיים ומדיניים, אינה מקרית. היא גם אינה מאפיינת את מדינת ישראל בלבד, כפי שניתח הפסיכולוג ג'ונתן היידט. מדובר על שיטה שהפכה מחויבת המציאות. 

לאחר שנים של ניסיון במדיניות שמאל שנכשלה פעם אחר פעם, החל מהשמאל הישראלי עם הסכמי אוסלו, דרך השמאל הכלכלי העולמי והניסיון הקומוניסטי, למד השמאל כי יש דבר אחד שאסור לו לאפשר בויכוח – דיון בעובדות. עובדות, נתונים או ניתוח הגיוני הם האויב, וכאשר העובדות הן אויב, צריך למלא את הדיון ברגשות.

כך, במקום להניח שכל הצדדים מעוניינים במניעת אלימות כלכלית ככל האפשר, ולהתווכח על הדרך הנכונה לעשות זאת, פשוט רומזים שהצד השני מעוניין לאפשר אלימות כלכלית. במקום לקיים דיון במסגרתו ברור שכולנו מצווים ורוצים לסייע לעניים, אולם ייתכן שקצבאות גורמות יותר נזק מתועלת, עדיף פשוט לרמוז שמדובר בקפיטליסטים שמוחם נשטף ע"י הכסף הגדול של קרן תקווה. במקום להתווכח על הערך של אדמת הארץ, והסכנה לחיי אדם במקרה של נסיגות, קל יותר להאשים בשנאת פלסטינים.

הבעיה עם שיטת השיח הזו אינה ה"פגיעה" שנפגע הצד השני. למדנו כבר שלא להיעלב מעקיצות מהסוג הזה. הבעיה היא ששיטת הדיון הזו, במסגרתה השמאל מייחס לעצמו טוהר מידות מושלם, וליריביו רוע חסר הסבר, מונעת לחלוטין דיון בעובדות. במקום לנסות להשתפר באמצעות לימוד מהניסיון, במקום לנתח את הנתונים ולנסות לעזור באמת למי שצריך, במקום להימנע מחקיקה שתגרום ליותר נזק מתועלת, במקום כל זאת מספיק להפריח האשמות באוויר כלפי היריב, ולהתהדר בצדקתי העצמית. את החשבון ישלמו גם ככה אחרים.