סגור

אין הדבר תלוי אלא | על 1 בספטמבר עצוב

"רגע לפני הראשון לספטמבר העצוב הזה, ניתן לילדים שלנו את מה שאי אפשר יהיה לקחת מהם לעולם – את עצמם" | יערה ישורון בטור פסימי אבל אופטימי לקראת ה-1 בספטמבר

יערה ישורון
יא באלול התשפ
,
31 באוגוסט, 2020 13:24
יערה ישורון

יערה ישורוןצילום: אבישג שאר ישוב

מחר יהיה הראשון בספטמבר הכי מדכדך שהיה כאן לראשונה מזה 13 שנות ה-1 לספטמבר שבחיי. אין שום חדווה בלשלוח ילדים מחר לקפסולה שתימשך שעה ורבע, ועוד פחות חדווה טמונה בהבנה של מה מצפה להם בהמשך השנה עם המפגשים המועטים והזום המרובה. צער רב מלווה את המחשבה שבית הספר יהפוך להיות ממסגרת מלאה לאיזו מסגרת מאווררת וחלקית מאוד, ושהפריחה הפדגוגית של הילדים תהיה תלויה בעיקר ביכולות הפדגוגיות של ההורים, ברוחב הפס שלהם, בשאלה אם יש לילד פינת עבודה פרטית ומה גודל המסך הקרוב לכף ידו.

לכל הטורים של יערה ישורון

האמת היותר הקשה שעומדת מאחורי המצב העגום הזה, שאנחנו מבינים סוף סוף, על אף שאנחנו עסוקים בלדחוף אצבעות לתוך האוזניים ולסרב להקשיב למציאות – היא שאין לנו על מי להישען. בעולם הזה, אנחנו תלויים רק בעצמנו. ובזרועותיו החסונות של אלוהים כמובן.

החינוך של הילדים שלנו לא תלוי במשרד החינוך, המסגרות שלהם לא תלויות במשרד העבודה או באיזו הבנה מערכתית של ההשלכות שיש למסגרות על צמצום פערים ושוויון הזדמנויות, כמו גם על היכולת של ההורים לצאת לעבודה והמשמעויות שנגזרות על התל"ג של מדינת ישראל כתוצאה מכך. מסתבר, באופן אבסורדי למדי שהבריאות לא תלויה במשרד הבריאות, שהרווחה שלנו לא תלויה במשרד הרווחה ושמצבנו הכלכלי לא תלוי בממשלה או במענקים, במשרד האוצר או במשרד הכלכלה. 

הימים האלה מגלים לנו שהביטחון שלנו לא תלוי בביטחון לאומי ושגם בטחון תעסוקתי במקומות עבודה לכאורה יציבים לנצח (אל-על כמשל) הוא רק אשליה. בדידות, מסתבר, יכולה לאכול בנו גם כשאנחנו מוקפים אנשים, ולאט לאט מתברר שאפילו האושר שלנו לא תלוי במשפחה, בבן זוג או בילדים או בחברים שלנו שאוהבים אותנו ורוצים בטובתנו. אנחנו עמוד השדרה של עצמנו.

התקופה הזו מושכת את השטיח שמתחתינו בכל כך הרבה מובנים. אנחנו כל כך משתוקקים שיהיה מישהו שיציל אותנו, שיעזור לנו, שיזרוק לנו חבל, שיעניק לנו משענת ורווחה והקלה, שיפתור לנו בדידות וכאב וקושי, שיהיה הגב שלנו ויישא אותנו על כפיו. שמי שמנהיג את המדינה יפתור כבר את כל הבעיות ויציל אותנו מעצמנו. אבל באמת של החיים – אין מישהו כזה, המישהו הזה הוא אנחנו. כל מי שלא מגיע להפגנות בבלפור במוצאי שבתות מבין את זה, ואף בני גנץ לא יוכל לגאול אותנו עכשיו. 

זו ההבנה הכי עצובה והכי שמחה שיכולה להיות. היא אמנם שומטת את הקרקע תחתינו, אבל מעניקה לנו את הסולם הכי יציב שיש כדי לעלות מהתהום הזו. היא מעניקה לנו אותנו. 

כן, זה לא קל, לא תמיד אפשר הכל לבד, תמיד נחפש להישען קצת ולהקל את המתח מעל הכתפיים הכאובות שלנו, אבל ההבנה שהאושר והטוב שלנו תלויות בנו, גם מעניקה לנו חופש יציב וחזק שאי אפשר יהיה לקחת מאיתנו לעולם. מי שכן יציל אותנו – יהיו אנחנו. כל אחד מאיתנו, בעצמנו. האושר יהיה כי אנחנו.

רגע לפני הראשון לספטמבר העצוב הזה, ניתן לילדים שלנו את מה שאי אפשר יהיה לקחת מהם לעולם – את עצמם: את החוסן ואת הביטחון ביכולות שלהם, את האמון שלנו בהם ואת שלהם בעצמם, את האהבה שלנו ואת החיבוק החזק שלנו, חזק כל כך – שייטמע בתוכם לתמיד ויהיה הגב שלהם לנצח, גם כשלא יהיה להם שום גב אחר להישען עליו.

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
01.09.2020

1. אתר (כיפה)

חייב ? לפרסם סוטה מוכרזת

דווח על תגובה לא ראויה
06.09.2020

2. אתר ("כיפה")

חייב ? ? ! ? ! לתת במה לסוטה מוכרזת

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מנדלבליט צילום: דוברות הכנסת, איציק הררי

מנדלבליט עוצר את ועדת הבדיקה בפרשת הצוללות

קרא עוד