רבים חשבו שרות גביזון הזויה.
במציאות של התנגשות בין מחנות, מה הסיכוי של אמנה שמבקשת לחבר ולגשר? מאז ישבו רות גביזון והרב מדן כדי לגבש תשתית לשותפות, נשמעו קולות משני צדי המתרס, שטענו שהאמנה לוקה בחוסר הבנה פוליטית. אילו יחזיקו הם בעמדות הכוח, מדוע שיחתרו לפשרה במקום ליישם את משנתם במלואה? הפוליטיקה אינה תוצר את אמנות אלא של יחסי כוחות.
"מחשבתה החריפה והמורכבת לא אפשרה לאיש לתייג אותה" - סופדים לרות גביזון
ייתכן שהם צדקו.
עברו 20 שנה מאז החלו במלאכת הכתיבה. מאז זרמו הרבה מים בנהר, אך מעט מאוד השתנה בהסדרי הדת והמדינה. חלק מהנושאים הוכרעו חלקית בבתי המשפט ואחרים בחלופות פרטיות למוסדות המדינה. מעת לעת הנושאים הועלו לשולחן הכנסת, לרוב ברוח סערה, וגררו לא מעט משברים קואליציוניים.
כאשר התייחסה לטענות כלפיה, כתבה גביזון: "במילון מצאתי כי הזוי הוא "שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי". אשמח לקחת חלק בעוד מפעלים הזויים כאלה, יותר מאשר במפעלים "מציאותיים" יותר - הכושלים".
גביזון הייתה משפטנית מבריקה עם ראיית עולם רחבה. היא ידעה לנסח היטב עקרונות ורעיונות, אבל מעל הכול היא ידעה לחלום. לחלום על מדינה בה היהודית והדמוקרטית שלובות זו בזו ואינן מצויות במאבק ביניהן. אחד הדברים החשובים ביותר באמנת גביזון-מדן לא היה הפתרונות וההסדרים עצמם אלא צורת החשיבה. המקף המחבר בין "גביזון" ו"מדן".
"האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר, שיוך שהוא חלק מן התוצאות הרעות של החרפת העימות בין המגזרים" כתבה גביזון. גם אם האמנה טרם הובילה לשינוי פוליטי, היא הנחילה שינוי בחשיבה. כיום ניתן לשמוע עוד ועוד אנשים שמדברים בצורה זו, על הצורך לצאת מהמגזריות ולחתור לשותפות. כאשר פוליטיקאים מדברים על הצורך בשינויים "ברוח אמנת גביזון-מדן", אני רוצה להאמין שעל זה הם מדברים.
אפשר להיות דתי ולהאמין בחירותו של כל פרט במדינה לבחור את זהותו. אפשר להיות חילוני ולהאמין שיש לשמור על דמותה היהודית של מדינת ישראל. ובעיקר, אפשר להאמין שלצד ה"אני מאמין" של כל אחד ואחת, נדרש שיח משותף.
הלוואי שנזכה לעוד אנשים "הזויים" כאלו. יהי זכרה ברוך.
עו"ד אלעד קפלן הוא מנהל ארגון 'עתים'