הרבה כתבו השבוע על הרב שטיינזלץ, וכל מה שאני קורא ממלא אותי עוד ועוד געגועים. אני מרגיש אסיר תודה על השנים הרבות שבהם הוא ליווה אותי בכל צעד בחיים. שנים שבהם הוא הסכים להיות הרב שלי ואני זכיתי לכבוד להיות תלמיד שלו.
אומנם היו לי התייעצויות רציניות ואפילו דרמטיות והרות גורל עם הרב שטיינזלץ, אבל אספר על התייעצות קטנה ומביכה. בחופש הגדול שבין כיתה יא' לכיתה יב' הייתי קם כל יום בשעות צהרים. משהו כמו בשעה 14:00 נניח. הייתי קם מבואס ומעוך, ואחרי לא מעט ימים של מנחה כפולה עם תפילין, ואחרי ימים שפופים, שבגלל שהתחילו גרוע גם המשיכו כך, הרגשתי כבר ממש רע עם עצמי. אז אחרי כמה זמן כזה, קמתי יום אחד ושוב השעה היתה שעת צהרים, והתקשרתי לרב שטיינזלץ. כדי להתקשר אליו היה צריך לדעת את מספר השלוחה הסודי, השגתי אותו ובדחילו ורחימו התקשרתי. לא יודע איך העזתי להתקשר אליו בעניין, אבל התקשרתי והוא אפילו ענה.
תיארתי לו את הימים שלי ושאלתי מה לעשות. הרב ענה לי בענייניות שחסידים נוהגים לפתוח כל יום בתפילת שחרית, גם אם זה צהרים ושכל עוד לא שקעה השמש - אני יכול להתפלל שחרית. אני לא דן כרגע בהיבטים ההלכתיים של הפסק הזה ובעצם לא בפסק הזה בכלל. יתכן גם שזה לא פסק הלכה אלא תשובה ספציפית שהוא נתן לתלמיד ברגע נתון. אני חושב על הילד ההוא שהרשה לעצמו להתקשר לרב שטיינזלץ הגדול ולשתף אותו בג'יפה של החיים שלו כמו שהיא. הוא לא שפט אותי בכלל ולא גער בי, לא על זה שהתקשרתי על השטות הזו ויותר מזה לא על זה שאני מורח את הזמן שלי עד אמצע הלילה ולא על זה שאני עצלן במיטה עד הצהרים. הוא פשוט נתן לי תשובה פשוטה וישירה שהרימה אותי ושינתה לי לחלוטין את הימים שלי. הוא בעצם איפשר לי להיות עובד ה', למרות שהייתי אפס בעיני עצמי.
וזה מדהים בעיני ומרגש אותי גם ברגע זה. מדהים אותי שלמרות הגודל שלו, מעולם לא התפדחתי להראות לו את עצמי בדיוק כמו שאני וגם לשתף אותו בחולשות הכי מביכות שלי. זה לא בגללי, היו לי עוד מחנכים ורבנים שמולם דווקא ניסיתי תמיד לצאת טוב. אבל מול הרב שטינזלץ זה היה אחרת לגמרי. אצלו זה היה להיפך, זה היה חשוב לי מאוד. לשתף אותו לא רק בקשיים ובכאבים ולא רק בחלומות ובשאלות, אלא לשתף אותו דווקא בכישלונות המביכים שלי. כדי לאפשר לו להיכנס למקומות הנמוכים שלי ולהאיר אליהם פנים.
הרב היה אדם שיפוטי מאוד. היו לו דעות נחרצות וביקורתיות מאוד כמעט על כל דבר. הוא ידע לדקור כואב וחזק. לפעמים בהתוועדויות הוא היה מתלבש על מישהו וחובט בו במילים הנוקבות שלו. הוא אמר לנו פעם שיש פעמים שהוא מרגיש שצריך לדבר בהם בגסות הרבה יותר גדולה ממה שהוא מסוגל, אבל מה לעשות ויש מילים שהוא לא יכול להוציא מהפה. הוא לא התפשר ולא עשה הנחות, לא ניסה למצוא חן ולא ניסה לרכך. הוא אמר את הדברים כפי שהם. מבחינה זו, השנים האחרונות, שבהם הוא לא יכל לדבר בגלל השבץ המוחי, היו נראות טרגיות עוד יותר - הרגשתי לא פעם שהוא ממש מתפוצץ מזה שהוא לא מצליח להביע את עצמו ולתת את חוות הדעת החדה על משהו מסוים.
הרב גם היה אדם תובעני מאוד. כלפי עצמו וכלפי תלמידיו. הוא אמר לנו לא פעם שבעיניו ליהודי חייבת שתהיה בקיאות בארבעה ספרים - תנ"ך, תלמוד בבלי, שולחן ערוך וזוהר. ככה בקטנה - לא רק לסיים ש"ס ואת שלושת הספרים הנוספים, אלא להיות בקיא בהם. כלומר, לדעת אותם פחות או יותר בעל פה. זו הדרישה המינימלית כדי להיות יהודי. בראש השנה אחד הוא אמר לנו שכל מילה בתפילה צריכה להיות משפיעה וטעונה במשמעות כמו המילה "yes" שהנשיא האמריקאי אמר כשהוא אישר להפציץ את הירושימה ונגסקי בפצצה הגרעינית בסוף מלחמת העולם השנייה. ככה בקטנה. גם בתחום העשייה הוא תמיד היה תובעני ומלא דחיפות. הוא לא הבין איך לאנשים יש זמן לחטוא מכמות העבודה שיש לעשות. כל 9 שניות יהודי מתבולל ואתה יכול לסיים לעבוד בשבע בערב? כמובן שלמרות שהיה נראה תמיד רגוע ושקול - הוא לגמרי היה חי ככה בעצמו, גם בעבודת ה' וגם בעבודה ציבורית. וכלשונו - "אש לא יכולה לנוח". והוא לגמרי הדביק אותנו בדחיפות ובתובענות הזו, תבערו, תדליקו עוד אנשים ותהפכו את העולם. תביאו את המשיח, תהיו אתם המשיח, לא משנה, העיקר קדימה. יותר גבוה, יותר מהר, יותר חזק.
ולמרות זאת, ויחד עם זאת, הוא קיבל אותנו בדיוק כמו שאנחנו. עם רוך אין סופי, עם אהבה, עם סבלנות, עם סקרנות נדירה אלינו ועם הארת פנים יוצאת דופן. אני לא יודע להסביר את השילוב הזה ואני קרוע מגעגועים אליו ומלא צורך לזה. אפילו כלפי עצמי אני לא יודע להפעיל את שתי התנועות האלה, זה דבר שרק הוא ידע. לכן הוא הצליח לגרום לי לחשוב שלמרות שאני רואה טלוויזיה עד 2 בלילה, שלמחרת אני קם ב2 בצהרים ושאני מעוך ואפס ועלוב - אני עדיין יכול לנסות להיות מלאך, נביא או משיח. אני יכול להתחיל בכך עכשיו. כמו שאני.
דוד שמחון הוא סמזכ"ל בני עקיבא לשעבר ועמית בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית