ברוסיה שלפני המהפכה, המהפכנים ישבו עם כתבי קרל מרכס, וכשהיו מגיעים שוטרים הם היו מחביאים את הספרים מתחת לשולחן, מוצאים וודקה ומתחילים לשתות.אחרי המהפכה הם יושבים עם וודקה, וכשמגיעים שוטרים הם מהר מחביאים את הוודקה ומוציאים כתבי קרל מרכס.
בישראל שלפני המהפכה הפרוגרסיבית אנשים הפגינו על אידאולוגיה, ומתנגדיהם האשימו אותם שהאידאולוגיה היא רק כיסוי לאינטרסים שלהם. בישראל שאחרי המהפכה הפרוגרסיבית אנשים מפגינים על האינטרסים שלהם, ומתנגדיהם מאשימים אותם שהאינטרסים הם רק כיסוי לאידאולוגיה.
עד אתמול הפרוגרסיבים טענו שכל מה שמניע אותם הוא רק רצון לאפשר לכל אחד לחיות כרצונו. אבל החוק שהם העבירו אתמול מלמד שלא כך הם פני הדברים. כאחרון הקנאים הם חוששים מפני אנשים שבוחרים אחרת מהם. זה מאיים עליהם, והם לוחמים בכך מלחמת חורמה.
כעת כבר ברור לגמרי שאין אף אחד שעדיין מאמין באפשרות של "אני אעשה מה שטוב לי ואתה תעשה מה שטוב לך". לא שאי פעם מישהו האמין בכך, אבל בעבר היו אנשים שטענו שזה מה שהם מאמינים.
היום כבר ברור שאין דבר כזה. אנחנו לא אוסף של פרטים, אנחנו חברה, כולנו מקשה אחת, וכעת הדיון הוא בשאלה לאן פניה של החברה. או בקצור: מה האידאולוגיה שמנחה את החברה.
זה כמובן משפיע גם על היחיד החי באותה חברה. כל פעולה של היחיד פוגעת באחרים, וכל פעולה של היחיד מושפעת מהאחרים. כשאני הייתי בישיבה תיכונית, המלה הזאת שמתחילה בה' היתה מילה גסה מאד שרק הפושטקים של המחזור הוציאו מפיהם (כשהם רצו ממש ממש להעליב מישהו). היה ברור שבחור עם ציציות לא יוציא מפיו מילה כזאת, כמו שלא ינקוב בשמם של אברי גוף מסוימים.
אז מי שהיתה לו התחלה של בעיה – היה עסוק בעיקר בלשכנע את עצמו שהוא לא כזה. לכן, יש להניח שרוב החבר'ה האלה מגדלים היום את ילדיהם ונכדיהם באושר יחד עם הסבתא.
יתכן שהיו בודדים שבכל זאת הנטיה שלהם הכריעה אותם. אבל בוודאי לא באחוזים שאנו פוגשים היום.
גם ניאוף תמיד היה. אבל כשהחברה לא היתה מוכנה לשמוע על זה ולא סלחה בשום פנים ואופן למי שנפל בזה, לא ניסתה להבין אותו ואת המצוקה שלו, ולא ניסתה להכיל אותו – המספרים היו הרבה יותר נמוכים. ויותר חשוב מזה: האווירה ברחוב היתה אחרת.
היום, כל מי שקצת מתקשה באיזה שהוא תחום, במקום לדרוש ממנו להתאמץ ולהתגבר – נותנים לו הקלות. והתוצאה: פתאום יש הרבה אנשים שזקוקים להקלות. הרבה הרבה יותר מבעבר.
השאלה אפוא היא לא שאלה של טובת הפרט. השאלה היא איזו מין חברה אנו רוצים? חברה של בני אדם, של משפחות, של קדושה, או חברה שכולה סובבת סביב הגוף והתאוות, שמקדשת את כל מי שנכנע ליצרו ומבליט את גופו? שבדור הבא כבר לא תבין איך אפשר לקחת את הגוף הנאצל ולבזותו בקרבה למנורת הכנסת.
הרב איתי אליצור, חוקר במכון אחו"ה וחבר תנועת בוחרים במשפחה