"זוועת אלוהים", במילים אלו בחר דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, להגדיר את פעולת 'תג מחיר' שכוונה הפעם לעבר רכבי צה"ל. באותה נשימה, מועצת יש"ע, שברוך ה' למדה את רזי אומנות הקריאייטיב הבינה את מה שמבין אחרון אזובי הקיר בבית הספר של ללימודי קופירייטינג של תרצה גרנות.
הקומץ הזה, נוער הגבעות הזה, הבנים הסוררים האלו, אז זה לא שהם לא בדיוק כוס התה שלנו, לא ולא, הם מהווים בגופם ובמעשיהם, בפנאטיות הסיקריקית והמטורפת שלהם את האיום הממשי והגדול ביותר על הלגיטימציה של כל מפעל ההתנחלות כולו.
יושבים להם הקופירייטרים של מועצת יש"ע, מתכננים להראות לאברי גלעד שיש סוסים שמדברים עברית ואצלנו בהתנחלות יש פרות שמנות ודשא ירוק. אברי, סלב שכמותו, מתמוגג מנחת ומסביר למחרת קבל עם ואולפן שיש חיים מעבר לקו ואז, הו אז, מגיעים להם חבורת חמומי המוח האלו ובסגידת קודש למסורת הקמיקזה היפנית מחליטה, על דעת עצמה, להרוס הכול ולהוקיע באחת את כל "המתנחלים הבהמות האלו שעוד יחריבו את כולנו". הרי זה דבר ידוע שבאמת מעניין את השוויגער של רוני מרמת גן שמי שעשו את העוולה הנוראה הם חבורת סהרורים שלא רואים אף אחד ממטר, ואין שום קשר בניהם למתנחלי המיינסטרים מעפרה ואלקנה. אנחנו יודעים שלא חשבתם על זה קודם, חבורת חכמים בלילה המשחקים בצעצועים של מבוגרים ולא באמת מבינים את ההשלכות לפעולות שהם עושים.
אבל אליה וקוץ בה, החבר'ה האלו, מה לעשות, הם בשר מבשרנו, דם מדמנו וסביר להניח על פי חוק הדתיים השלובים: אם כל אחד ואחת מכם יעשה מאמץ קטן, הוא יגלה שהוא מכיר מישהו שמכיר מישהו שהבן שלו או החברים של הבן שלו נמצאים חזק בעניין של 'תג מחיר'.
כן כן רבותיי, ברוכים הבאים לבנים הסוררים הפרטים שלנו, רק שלהבדיל מהבן ההוא, שזולל וסובא, הבנים שלנו כך יצא הרבה יותר 'רוחניים' במובן הכי טהור ונקי של המילה ואת כל כוחות הנפש והרוח שלהם הם בוחרים לממש באידיאלים נעלים של קנאת ה', משל היו הם ממשיכי דרכו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
לפני עשור וקצת יצא לי להכיר את החבר'ה האלו מבפנים, באים מבתים מצוינים, אנרכיסטים במובן הטוב של המילה, כופרים בכל מוסכמה חברתית, מגיעים ל'זולה של חצרוני' (ואולי כאן המקום לדבר ולו במקצת שבחו של הראל חצרוני, אדם צנוע שראוי בכל מובן לפרס ישראל על תרומתו השקטה כמים עמוקים להצלת אלפי בנים ובנות מהשוליים שבשוליים שרק בזכותו ובזכות ה'זולה' שלו עמדו מחדש על הרגליים). מעשנים קצת, שותים קצת, מנסים להעביר את הלילה לשם שינוי מתוך הרגשת שייכות ולא מתוך עין עקומה או סלידה סמויה.
שכרנו מכונית והתחלנו לחרוש את השומרון, שבות רחל, הבית האדום, שנאת ערבים, נעים במרחבים הירוקים והמכשפים של השומרון הפרוע אהבות, אכזבות, חלומות ובעיקר נערים מדהימים עם רוח גדולה שמאסו כסוסי פרא בחומר הרגיל של מערכות החינוך ורצו קצת יותר.
ומערכת החינוך והרבנים, גדולי המחנכים ואנשי הרוח, נדמו כרוכבים מיומנים בנפש האדם המנסים לאלף ולמשוך במושכות על מנת לכוון ולשלוט בנערים האלו. להסביר להם על הגבול הדק עליו אמרו "אין בין גן עדן לגהינם אלא כחוט השערה", בין אלימות גסה ופריקת עול , בין שנאה חשוכה וברבריות מזוהמת, לבין קנאת ה' צבאות והתהדרות בגלימתו של פנחס
והסוס מתפרע וזורק את רוכבו ולא רואה בעיניים ורוצה רק לדהור ולהרוס, לנפץ ולשבור והנה, נראה שבעל כורחנו נעמדנו מול האתגר הגדול ביותר שידענו מאז גוש קטיף:
האם נוקיע את הבנים הסוררים האלו, נשחרר את הסוס לנפשו, נעיף אותו מהשולחן ונוציא אותו מהמשפחה? או שאולי למרות הבושות, ואוי אלוהים! איזה בושות! נרד אליהם, נעלה לגבעות, נתלכלך בבוץ, נצא מהישיבות הסטריליות אל עבר האמזונס הפראי הזה, נחבק ונסביר להם מחדש, מה ההבדל בין יהדות אמיתית וחביב אדם שנברא בצלם לבין סתם התפרצויות של זעם טהור מכוסות באידיאלים של שום כלום.
אז אולי נבין סוף סוף, שהנערים האלו, נוער הגבעות הזה, הקומץ הזה, הוא חלק בלתי נפרד מהמראה של הפנים שלנו גם אם אנחנו לא כל כך אוהבים להודות בזה.