אתחיל מהסוף. אני קצין דתי לאומי ומאוד מרוצה מכך. אומנם זה לא מה שחשבתי שאהיה כשאגדל אך מסתבר שלמציאות חוקים משלה. למה אני מסביר לכם שאני קצין דתי? כך הסיפור התחיל:
קוראים לי קובי, למדתי בישיבה תיכונית נחשבת והצלחתי להוציא ציונים גבוהים במקצועות הקודש והחול. תמיד ידעתי שאהיה הסדרניק כמו אבא שלי, כמו אחיי וגיסי, מכיוון שאני יודע שמדובר במסלול המשלב לימודי תורה באופן רציני, שירות צבאי משמעותי וממצא ושמירה על מסגרת דתית בתחילת שלב חשוב בחיים.
בכיתה י"ב בדקתי מספר ישיבות כמו 'מעלה ההר' 'תחתית הבקעה' 'משהו טוב באמצע'("יעלו הרים" "ירדו בקעות") ועוד כמה שבין לבין .זכור לי שבאותו שנה הייתי מבוקש מאודוכל ישיבה ניסתה לשכנע אותי לבוא דווקא אליהם והציפו אותי בשיחות ופלקטים צבעונייםבכיתות כאשר לכל ישיבה סיסמא אחרת ע"מ לנסות לשכנע אותי לבוא דווקא לשם. היום אני יודע שההבדלים קטנים, אך בתור שמיניסט שלא מכיר את צורת ההתנהלות של הישיבות הסיסמאות בהחלט עושות משהו, למרות שבסופו של דבר המטרה היא ללמוד תורה במקום שליבנו חפץ, וברוב הדברים הישיבות דומות. בסופו של דבר בחרתי ישיבה אשר מלבד לימוד התורה, הם שמים דגש על תרומה לסביבה כדוגמת התנדבויות ביישוב הסמוך וביקורים קבועים.
בשיעור א' הייתי תלמיד ממוצע. בהתחלה היה קשה לי לשבת במשך רוב היום וללמוד, ובנוסף התגעגעתי הביתה ונמצאתי במשך לא מעט שבתות. עם הזמן השתפרתי והיה לי יותר קל ללמוד ולהישאר בישיבה, וכך בישעור ב' גיליתי מה פירוש הביטוי 'ממהרים לבוא הביתה ומאחרים לצאת'. אפילו גיליתי שיש מעין תחרות פנימית בין החבר'ה בישיבה מי נמצא יותר בבית. בזמן חורף הצלחתי ללמוד עד מאוחר בלילה ולקום ללימוד לפני התפילה, אך כחודש לפני פורים, לקראת הגיוס כבר הייתי עם 'חצי רגל בחוץ' ויומיים לפני פורים התגייסתי.
כשהגעתי לצבא פגשתי את החבר'ה שמתיימרים לייצג את הסיסמאות ששייכות לישיבות השונות אך נחלתי אכזבה קשה. היה קשה להאמין על חלק מהבייני"שים (בני ישיבות) שהם מגיעים מהישיבות. הם מצידם היו מתפארים בעובדה שהם מגיעים מהישיבות השכם והערב למרות שבפועל הם לא טרחו לקום לתפילות, גם כשהיינו מתאמצים להעיר אותם, ולא הראו שאכפת להם מההלכה. יתר על כך, ואף יותר מכך, צרם לי שחלק מהם היו אותם אלו שהתחמקו מעזרה לחבריהם והיו הגרועים ביותר בפלוגה.
אין צורך לציין שהיו גם לא מעט בייני"שים שהיו מנצלים כל דקה פנויה ללימוד תורה ועזרה לזולת, ותמיד דאגו שהמפקדים ינהגו על פי ההלכה בדברים שנגעו לכלל הפלוגה. כך, ככל שהשירות נמשך ניתן היה לראות את ההבדלים בין הביני"שים, לטוב ולרע. בנוסף להבדלים בינינו ניתן היה לשים לב ליחס מהמפקדים כלפי הביני"שים. היו כאלו שהתייחסו אלינו בזלזול וטרחו לראות את 'חיבתם העזה' בצורות שונות, אך מנגד היו מפקדים שהתייחסו אלינו באופן מקצועי ונתנו לכל חייל יחס הוגן על פי מעשיו ולא על פי אורך שירותו.
בתום 'שנה וארבע' חזרתי לישיבתי וניסיתי ללמוד, אך המקום לא התאים לי אז עברתי ישיבה. לאחר שגם בישיבה החדשה לא הסתדרתי החלטתי לאחר ארבעה חודשים לחזור לצבא ולחתום על ויתור על ההסדר. כמובן שבישיבה ובבית ניסו להניא אותי מההחלטתי וטענו ש'אם תשקיע קצת תראה שתצליח בלימוד', ו'לפחות תוכל לומר שעשית הדר גם אם לא בדיוק למדת', אך אני מצידי החלטתי שאם אני לא לומד מספיק מוטב שאחזור לצבא ולא אשקר לעצמי. בצבא קיבלו אותי בשמחה וכעבור מספר חודשים הציעו לי לצאת לקצונה ואני נעניתי בשמחה לאפשרות לתרום עוד מעט לצבא.
כעת יהיו מי שירימו גבה ויטענו שכנראה שאיני חזק מבחינה דתית ו'בטח כעת הכיפה הולכת למצטמצמת בתוך קצין בצבא, אך מי שחושב שבעקבות החזרה לצבא הכיפה שלי הצטמצמה אינו אלא טועה!
אומנם, בצבא בדרך כלל קשה יותר מבחינה דתית, אך החלטתי להוכיח לעצמי שבצבא ניתן להישאר דתי ואף לא לרדת מבחינה דתית. אני יודע שאם הייתי נשאר בישיבה בכוח כי זה היה הכי 'נוח' לא בטוח שהייתי נשאר ברמה הדתית בה אני היום למרות שבישיבה יש סביבה נוחה יותר להישאר דתי.
הדבר שהפתיע אותי הוא שמתוך הביני"שים ששירתו איתי עוד שניים שהיו החזקים ביותר מבחינה דתית בחרו לחתום ויתור למרות שלהערכתי הם יכלו להתפתח מאוד מבחינה דתית בישיבה.
ואם אתם שואלים את עצמכם לאן נעלמו כל אלו שלא האמנתי בתחילה שהם ביני"שים? אז באמת 3 חתמו על ויתור מרצונם ועוד 2 'תפסו את עצמם' והתחזקו אחרי הצבא- ובאמת חזרו לישיבה.אך שאר אלו שלא האמנתי שהם ביני"שים חזרו לישיבות שלהם לפחות באופן רשמי.
מדוע אני כותב באריכות כה רבה את סיפור חיי?! מה המטרה של דבריי ולאן מכוונות מילותיי?!
במכתב זה אני רוצה לפנות אליך ביניש" יקר (וגם ראש ישיבה ור"מ יקר) ורוצה שתשאל אתעצמך כמה שאלות:
האם אתה עושה את מה שמצפים ממך בישיבה?
האם אתה מנצל את הזמן כראוי?
האם בסוף כל 'זמן' אתה יכול להגיד על עצמך שאתה בהתקדמות רוחנית ודתית כל הזמן או חלילה בדרדור?
האם אתה פועל כאילו שאתה בסיירת ומשקיע את מרב המאמצים שאתה יכול?
במידה והתשובה היא כן תשאר בישיבה למעני ולמען עמ"י, במידה ואינך בטוח אנא תיעזר ברמי"ם ובשאר הסובבים ולפי זה תחליט אם לחתום ויתור אולהישאר בישיבה. במידה והתשובה לשאלות שלילית. אנא חזור מיד לצבא כדי למנוע זלזול וחוסר הערכה של הסובבים אותך ובעיקר כלפי קהל הלומדים האמיתי שיש בישיבות ההסדר, ויש כאלו.
אנא זכור שהשם של ההסדר עלול להיפגע כתוצאה מחוסר חשיבה, מ'זרימה עם התלם' ודבר זה גורר יחס מזלזל מצד אנשים בצבא ובכלל החברה הישראלית- אני מאמין שאינך רוצה לקחת את ההשלכות על הגב שלך.
ולך ראש ישיבה ור"מ יקר:
אני יודע ומבין את חשיבותה של התורה ומעריך בכנות את העובדה שישיבות ההסדר (בנוסף לישיבות הגבוהות והמכינות) דואגים שבכל עיר בישראל צעירים ילמדו תורה ובאמת מגיע לציבור שלנו 'ישר כוח' על הדאגה לעם ישראל.
עם זאת אך עלינו לזכור שבעקבות הדאגה הזאת לעם ישראל הגענו למצב שמעל מחצית מהישיבותההסדר'נלחמות' כל שנה הבאת תלמידים ומקבלים אליהם תלמידים שאינם מתאימים כלל ועיקר למסלול. על מנת להגיע ל 5-10 תלמידים חדשים המתקבלים לשיעור א', נאלצים הרבנים להוריד את הרף, כשמספיק שהבחור למד בתיכון דתי, שומר שבת או מניח תפילין כל יום. כתוצאה מכך נוצר מצב שישנם לא מעט תלמידים שאינם מתאימים למסגרת וכתגובת שרשרת נגרמת פגיעה בלימוד התורה הרצוי.
ברור שחשוב לקבל כל אחד שמביע רצון להגיע לישיבה וללמוד, אך לאחר תקופה בה הבחור שוהה בישיבה, יש לדאוג שילמד, או לפחות יעשה מאמצים ללמוד. זהו תפקידכם. לגרום לאותם בחורים להתקדם בלימוד ולא לצאת מהישיבות בדיוק במצב בו הם נכנסו הישר מהתיכון. לא לשם כך הם זכו לפריבילגיה של שירות צבאי מקוצר!
לא ייתכן שבחור שנמצא בישיבה יהיה כאחרון התיכוניסטים, ואם מגיעים למצב כזה עליכם מוטלת האחריות שהבחור לא יישאר בישיבה וייתגייס ל3 שנים, שמא יוציא על שם רע על כלל בני הישיבות. גם אם תלמיד היה רציני לפני הצבא אך כשהוא חוזר מהצבא הוא לא רציני ולא לומד או לפחות עושה מאמצים ללמוד צריך להראות לו את הדרך חזרה לצבא, (לאחר תקופת ניסיון קצרה) ולא להשאיר אותו בישיבה.
אמנם, אם הצעה זותתקבל ותיושם, כמות התלמידים בהסדר עלולה לרדת בכ-5-10%, ויווצר מצב בו ישיבות לא יוכלו לשרוד כלכלית ורעיונית, כך שחלק מהישיבות יצטרכו להיסגר ולהתאחד, אך בישיבות שישארו הלימוד יתחזק וישתפר.
ומה לגבי פרנסת הרמי"ם? עקב איחוד הישיבות לא אמורה להיות פגיעה בפרנסה של רוב הרמי"ם משום שכמות התלמידים בישיבות שיישארו תהיה דומה, כך שלרוב הרמים תישאר עבודה.
על מנת לאפשר את התחזקות ישיבות ההסדר ושיפור איכותן מן הראוי שראשי הישיבות יוותרו אחד לשני ויפסיקו מהתחרות הקלוקלת שהייתה מנת חלקה של ישיבתם, גם במחיר איבוד משרתם. ראוי גם שהר"מים בישיבות התיכוניות, לצד המורים בתיכונים הדתיים, ישימו דגש על הכוונת התלמיד כך שיגיע למקום המתאים לו על מנת להתפתח באופן תורני ולימודי.
בד ובד עם סגירת חלק מהישיבות ניתן לבדוק אפשרות להעביר ישיבות חרדיות אל ערים נוספות מעבר לבני ברק וירושלים, כך שבכל עיר בישראל יתקיים לימוד תורה, ושמעמסת לימוד התורה בערים בישראל לא תהיה מנת חלקם של בני הציונות הדתית בלבד.
אומנם, הדבר אומר שהחרדים יצטרכו להיפתח קצת לעולם הרחב ולצאת מ'תיבת הנוח' שהם מנסים לכפות עלהנוער שלהם (כיום עם הסלולרי אולי נשאר הנוח אך התיבה כבר מפורקת) וזאת על מנתי שבסופו שלדבר לימוד התורה בעם ישראל וארץ ישראל ייתחזק- שזה אינטרס גם שלהם.
לסיכום בכמה משפטים מסקנותיי האישיות:
א.כולם מוזמנים להתחיל ללמוד בהסדר אבל אחרי שנה שיישארו רק אלו שמתאימים.
ב.לאחד ישיבות הסדר ולא לפתוח ישיבות חדשות בינתיים.
ג.להשיג יותר שיתוף פעולה עם החרדים בעניין פיזור ישיבות בכל רחבי ארץמדינת ישראל.
ד. לא לדחוף בכח תלמידים אשר מראש לא מתאימים להסדר.
ה.לחשוב איך להאהיב את התורה יותר על תיכוניסטים דתיים (אמנם לא התייחסתי לזה במאמרי אך זה גם דבר שצריך פתרון)