של מי הילד

ארבעה נערים מאזור הקריות, המבוגר שבהם בן ארבע עשרה וחצי, רצחו בשבוע שעבר קשישה בת 88, ניצולת שואה, רק כדי לזכות בכסף שבארנקה. הם ארבו לה בחדר המדרגות של ביתה, הכו אותה, הותירו אותה זרוקה על הרצפה, מתבוססת בדמה, וברחו. עד כה, אף ארגון לא נטל אחריות על הרצח. שום מועצה לא התנערה מהמעשה. התקשורת טרם קיימה דיון תחת הכותרת 'נוער הקריות סכנה למדינה, האמנם', והרוצחים הצעירים אפילו עוד לא זכו להתכבד בתואר המפוקפק 'עשבים שוטים'. לעומת זאת, על נערים הרבה פחות מסוכנים ציבור, אנחנו מדברים ללא הרף בשנה האחרונה. מה לא אמרנו על נוער הגבעות?. שאנחנו מתנערים מהם, מגנים אותם, מבהירים להם, מזהירים אותם, ושומרים עליהם בשבע עיניים, שחס וחלילה לא יעשו לנו בושות. בדרך כלל אלו לא הילדים שלנו וגם לא של השכנים, אבל מה לעשות שכולם משייכים אותם אלינו, ומפילים עלינו את האחריות למעשיהם. ככה זה כשאתה נלחם על דרך או על ערך. זה לא מעניין אף אחד אם זה הילד שלך. האחריות על כל אדם שנלחם אתך מוטלת עליך בין אם זה מתאים לך או לא. כשיש אש עפים גצים, ומי שמדליק את האש מוטלת עליו האחריות לשלוט בגובה הלהבות שלה, ולהרחיק ממנה את כל אלו שאוהבים לשחק באש, ויש הרבה כאלו. זה מבאס, זה מקומם, וזה אפילו לא תמיד הוגן שדורשים מאתנו להתנער מכל נער שמרים יד על חייל, ולהתנצל על כל נערה שצורחת על חיילת. ובכל זאת, בסופו של יום, מודים אנחנו לך ששמת חלקנו מיושבי גבעות, ולא מרוצחי זקנות.