אין לי בעיה בלהיות אשה - ואני אפילו נהנית מכך. לעניות דעתי, גם הקב"ה נוטה לנו, למין הנשיי, חיבה יתירה, וגיליתי - באותן פעמים שבאתי בפני רב גדול לדון באיזה ענין עם בעלי, שהרב " עשה לי פרוטקציה" ואני תמיד הייתי "הצודקת".
נדרשתי לנושא לא מתוך תסכול , אלא מתוך ראיה חינוכית פסיכולוגית. שנים שאני עוקבת אחר השיח הצבורי בנושא הפמיניזם ומעמד האשה. בשבועות אלו צצים להם ימי עיון לנשים כפטריות אחר הגשם. וגם אני כבר שנתיים מתפלפלת בנושא העשרת הזוגיות במדרשת אמונה, ותובנה חדשה מאירה לי את ברכת השחר הנדונה, וברצוני לשתף.
כשהייתי קטנה אמרו לנו בבית-ספר, שלגברים יש יותר מצוות, ולכן הם שמחים שהם לא עושים פחות מצוות כנשים. ואנחנו – מה? טוב לנו במה שאנחנו. נסתפק במועט. מזכיר לי קצת את ברכת המזון בנוסח התימני: " הרחמן הוא יברך.... בבנים שיחיו ובבנות שלא ימותו". בקצור, תגידי תודה שאת חיה.
לפני כח"י שנים שמעתי שעור בנושא מפי הרב ליאון אשכנזי, "מניטו", זצ"ל. לדבריו, מכיוון שחייה של אשה קשים יותר - פיזית, רגשית ,נפשית, גורלית וכו', מברכים הגברים את הברכה באנחת שמחה על שלא עליהם הוטל לשאת בנטל הנשיי הסובל.
במקביל באותה תקופה אהבו בחוגי מרכז הרב לרומם את האשה - אולי כתשובת המשקל לפמיניזם. והביאו את דעתו של ר' צבי יהודה זצ"ל, שבעצם הנשים מברכות "שעשני כרצונו" כי הן מכוונות יותר לרצון האלוקי מהגברים. כלומר – לא פחותות, לא קרבנות, לא נחותות – אלא דוקא עליונות.
ד"ר גילי זיוון מקבוץ סעד, מביאה דעה בגליון "אתרוג" האחרון, שיש נוסחי תפילה עתיקים, בהם בכלל כתובה ברכה אחידה, "שעשני ישראל". אין הבדל בין גברים ונשים.
את האמת, לא אחת מהדעות הללו מפיסות את דעתי. תמיד היה נראה לי שאנחנו מלבישים על חז"ל את הרגלי החשיבה הפסולים שרכשנו בגלויות השונות, ולא ייתכן שאנשים גדולים הסתכלו על גברים ונשים בצורה כל כך מצומצמת ולפי זה ינסחו ברכה כל כך יסודית ומהותית על הבקר.
עד שלמדתי תאוריות באישיות של מהאלר, ונפל לי האסימון כשקראתי את ספרה של אריאלה פרידמן "באה מאהבה".
לפי מהאלר, כל תינוק אחרי לידה חווה שלבים מהותיים, הכרחיים להתפתחותו. סימביוזה, הפרדות אינדיוידואציה. בפשטות ניתן לומר, שהתינוק בתחילה מחובר לאמו כישות אחת, וכך הוא חווה את הקשר אתה. אחר-כך בא שלב של ניתוק והפרדות, בו הוא מבין שהוא ואמו הן שתי ישויות, ואז בא שלב שהוא מגדיר לעצמו את אישיותו.
כותבת אריאלה פרידמן :" הזהות המינית מתפתחת מיום הולדתו של התינוק, אך נעשית מודעת בערך בגיל שנתיים-שלוש, הגיל בו ההתפתחות הקוגנטיבית מאפשרת לילד להתחיל להבין את חלוקת המינים בעולם. הוא נעשה מודע לכך שהעולם מחולק לבנים ולבנות, ושהוא בן, ואמא, אהובתו והקשר שלו לעולם, שייכת למין אחר. הבת לעומת זאת, כשהיא מגלה את החלוקה הבסיסית של העולם, מגלה שהיא ואמה יקירתה שייכות לאותה קבוצה.... " פרידמן מצטטת את ננסי צ'ודורו ש"ההנחה הבסיסית בתיאוריה שלה היא שבגלל ההזדהות הראשונה החזקה של הבן והבת עם האם, קל יותר לבת לפתח את זהותה הנשית, וקשה יותר לבן לפתח את זהותו הגברית....כיוון שעליו לעבור מהזדהות מוקדמת עם האם להזדהות עם האב.....לא רק שעליו להחליף זהות, אלא שהוא מגדיר את עצמו קודם כל במושגים של שלילה:" אני לא בת – אני לא אמא". פרידמן מאירה גם מצב מוכר בו האבות רוב הזמן לא בבית, ולכן דמות האב אינה מוכרת לילד, "וההזדהות עמו נובעת פחות מקשר אפקטיבי ויותר מהפנמת תפקיד שאינו ברור לגמרי. הבת עוברת תהליך שונה. אין לה צורך להחליף זהויות. כשהיא מגיעה לגיל של הכרה בחלוקה המינית ובמין שלה, היא מוצאת את עצמה ב"מקום הנכון". היא בת ,ואמא בת, והכול בסדר." {עמ' 29-30}.
והנה חז"ל בגדלותם.
ראו רבותינו את התהליך הפסיכולוגי ההכרחי הזה. הבינו אותו. לפניהם עמד גמול -שדיים קטן ונבוך. בתבונה חינוכית עמוקה הבינו שעוד חלב אמו על שפתיו הוא כבר יודע לדבר ולברך, ועליו להתחיל להפנים את עובדת היותו "לא אשה". אם יתמזל מזלו של הבן הקטן הזה, יבלה את חייו בצמוד לאביו והעולם הגברי התורני יעניק לו תובנות נכונות המתאימות לאישיותו.
הבת – לעומת זאת – "שעשני כרצונו". היא מחוברת. היא לא חייבת להוכיח את עצמה. היא כמו אמא. יהיו לה פחות קונפליקטים עם הבורא, כי העולם והחיים זורמים לה בטבעיות . בקלות יותר תכנס לעול מצוות , והיא בת שתים-עשרה, לעומת הבן – שמחויב במצוות של תזכורת תמידית למהותו – והוא בגיל שלוש עשרה.
ברכות השחר של האדם מישראל מלוות אותו משחר ילדותו ועד יום מותו. יום יום הוא מזכיר לעצמו את המהויות היסודיות של חייו, ובלעדיהן זהותו לא מגובשת. כמה חשובה , אם כן, ברכת "שלא עשני אשה" לילד, לנער המתבגר, לגבר הנושא בעול החיים. אנו רואים היום איך מתבלבלים נערים ומחליפים זהויות במצעדי גאווה למיניהם. אנו רואים גברים , שלא יודעים למלא את תפקידם הגברי המצופה מהם, בפרנסה, בצבא, במנהיגות. וגם ילדות קטנות, בגיל צעיר העבירו אותן מרשות אם לרשות מוסדות של יום לימודים ארוך, והנתק – הוא הגורם לתסכול, למבוכה, לבלבול.
אני תפילה שבימי העיון לנשים נתחזק בתובנות הנכונות של חיינו, וגם לגברים לא יזיק לדעת מי הם ומה מצופה מהם לפי הדרכתם של חז"ל.