החלטת הממשלה לשחרר 104 מרצחים פלסטיניים, כחלק מההסכם לחידוש המו"מ עם הרשות הפלסטינית, מעוררת בצדק זעם רב כמעט מכל צדדי הקשת הפוליטית; מי יותר - הימין, ומי פחות - השמאל. סוגיה זו שונה לחלוטין מסוגיית פדיון שבויים, דהיינו שחרור מחבלים תמורת הצלת שבויים שלנו מסכנת מוות, כדוגמת עסקת שחרור גלעד שליט תמורת למעלה מ-1000 מחבלים, חלקם עם דם על הידיים. לעניין פדיון שבויים נדרשנו במדור זה פעמיים (ניתן לקרוא את מאמריי באינטרנט באתר מכון-צומת>שבת-בשבתו>נקודת-מבט>זבולון אורלב>פדיון שבויים, לך-לך תשע"ב וניצבים-וילך תשס"ט). בפדיון שבויים קיימים שיקולים משמעותיים רבים ומנגד הכלל ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם" (משנה גיטין ד,ו). כל אלו אינם דומים לשחרור חד-צדדי של רוצחים פלסטיניים רק בגלל שיקולים מדיניים ופוליטיים.
הצד השווה שבין שתי הסוגיות הם המימצאים של מערכת הביטחון, וכן גם של ארגון 'אלמגור', לפיהם למעלה ממחצית מכ-11,000 המחבלים ששוחררו בעשור האחרון, ביניהם מרצחים שנידונו לעשרות מאסרי עולם, חזרו לטירור ולרצח. כ-140(!) יהודים נרצחו על ידי מחבלים משוחררים. מכאן ברור בסבירות גבוהה מאד שחלק משמעותי מהרוצחים המשוחררים גם הפעם יחזרו לרצוח יהודים ואזרחי המדינה. אין ספק שהממשלה ושריה מודעים לעובדות אלו, וזו לא הממשלה הראשונה שעושה זאת. אנו דוהרים במדרון חלקלק ומסוכן. הוא התחיל בעסקות פדיון שבויים כאשר בכל עסקה הסכמנו לשלם יותר מחבלים תמורת מספר קטן יותר של הנפדים. הגענו לשיא בעסקת שליט - 1 שלנו תמורת 1,050 מחבלים.
אך הפעם נראה שנחצו כל הקווים האדומים, מכיוון ששוחררו הרוצחים הכבדים ביותר. יתר על כן, הרשות הפלסטינית טוענת שיש הסכם שבפעימה האחרונה, בעוד כמה חודשים, ישוחררו גם רוצחים-מחבלים שהם אזרחי המדינה! אין הכחשה לטענת הרש"פ אלא תגובה רפה הטוענת שיקויים על כך דיון נפרד!
מסירות נפש מדינית?
בשעת מלחמה, במבצעים ובפעולות הגנה ובטחון שוטף, הממשלה רשאית לדרוש מחיילי צה"ל וכוחות הביטחון לחרף ואף למסור את נפשם למען ביטחון מדינה וחיי אזרחיה. אין ערעור על כך, וכך נוהגות כל המדינות מאז ועד עולם. אולם, האם התביעה לסכן את הנפש חלה גם על אזרחי המדינה הנחשפים עתה לסכנת רצח בגלל מו"מ מדיני? או שמא הכל נולד על ברכי הצורך להיענות לארה"ב, גדולת ידידתנו והתומכת העיקרית בביטחוננו, הדורשת לקיים מו"מ? האם התמרון המדיני וחופש הפעולה הדיפלומטי הנחוץ לכל ממשלה, מתירים לה גם לסכן בידיעה ברורה את דמי אזרחיה?
בעסקת פדיון שבויים אנו מצילים חיילים או אזרחים חטופים החשופים לסכנת מוות בוודאות הרבה יותר גדולה מאשר סכנת טירור של המחבלים המשוחררים. מאידך, בשחרור מרצחים חד צדדי, לצרכים מדיניים, אנו חושפים את חיילינו ואזרחינו לסכנת טירור ללא כל תמורה של הצלת נפש שלנו. למיטב ידיעתי אין מדינה בעולם שהחליטה אי פעם לשחרר מחבלים מרצחים על רקע לאומי רק כדי לקדם מו"מ מדיני. היפוכו של דבר; מדינות העולם נוהגות לסרב באופן קטיגורי לדון על שחרור "מדיני". שחרור שכזה מקובל, אם בכלל, רק בהסכם שלום סופי ובר קיימא. ארה"ב שדרשה את שחרור המרצחים מסרבת לשחרר את פולראד הכלוא כ-28 שנה, הרבה יותר מהמרצחים!
לסוגיה זו יש גם היבטים עקרוניים, מוסריים ומדיניים, בעלי משקל רב השוללים מכל וכל שחרור מרצחים תמורת מו"מ. העוול המוסרי הכבד כלפי המשפחות השכולות; עידוד הטירור הרצחני; קיבוע נורמה של שחרור מרצחים תמורת כל שלב במו"מ עם הרש"פ ועוד.
רק חוק מוסכם יעצור
היש דרך למנוע זאת בעתיד? הניתן להפסיק את האיוולת והפשע המוסרי? האפשר לעצור את ההידרדרות? אפשר, ניתן וחובה לעצור! הדרך לכך היא לא במחלוקת והתנגחות פוליטית, מפלגתית ואישית, ולא בין שוללי המדינה הפלסטינית לבין תומכיה. יש לעגן נושא זה בהסכמה לאומית כמו התמיכה הרחבה בעיקרי הערכים הלאומיים שלנו, כדוגמת: היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית, חוק השבות, ירושלים בירת המדינה, מעמדה של השפה העברית וזכותנו לביטחון. חכמת מנהיגות היא לאחד ולא להפריד, ללכד ולא לפצל על חשבון אינטרסים לאומיים חיוניים.
רק כך נוכל להבטיח שהעולם יאמין לנו שאנו נחושים לא לשחרר יותר רוצחים לצרכים מדיניים. הסכמה לאומית רחבה תבטיח שארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם והפלסטינים ידעו כי מדינת ישראל לא תהיה עוד פרטנר לעסקאות שחרור לקידום תהליך מדיני. אם אבו מאזן יכול להכריז שלא ייחתם שלום בלי שחרור כל הרוצחים, ראוי שאנו נכריז שעד שלא יהיה שלום לא נשחרר את הרוצחים!