שונאי המגזרים, נמאסתם

היה קשה להיות על הכביש בכיכר רבין, בעצרת ההמונים בשבוע שעבר.

רק לפני רגע היו שם המוני ספרים והנה, עצב כביר מעורב בצלילים נוגים של קובי אפללו בגרסתו השקטה. יותר משהקשבתי לזמר הישראלי שבעבע שם, ניסיתי להאזין למילותיהן של האימהות היקרות והחזקות כל כך.

היה כואב, מרגש, אך התהיה שלי הייתה מה אפשר לקחת מכל זה הביתה, חוץ ממים קרים בחמישה שקלים וזיעה תל אביבית? רגע, חשבתי, אולי הכאב האימהי של אחת האימהות של החטופים (שהפכו לנרצחים הי"ד) שדיברה על איחוד העם? אולי אנסה להקפיד על זה יותר? , אירוע כואב, ושכואב - כל רעיון חיובי נכנס ללב, אבל אז נזכרתי שמקובל יותר לומר 'אני אוהב את כולם', אבל לא באמת להושיב חרדי עם דתי לאומי, ולגרום להם באמת לאהוב זה את זה (ההכרזה: אני אוהב את כולם, היא מטופשת אם לא מסמפטים באמת אחד את השני), אז ירדתי מהרעיון. הלחץ החברתי גמר אותי, תסלחו לי.

יותר נעים לי לשיר את השיר שלי 'בא לי לחבק אנשים' מאשר להתערבב באמת עם כל העם היושב בציון שאינו מסכים עם השקפת עולמי המדויקת. למחרת, התברר שהנערים נרצחו ולא היה לי מנוס מלקחת את דבריה האם השכולה ברצינות, ולנסות להקפיד יותר על אחדות ואהבת המגזרים השונים ממני, באמת, גם שהדי החדשות העצובות האחרונות יפסקו לגמרי. הבנתי שהגאולה שלנו כעם תלויה באחדותנו, וחבל שהיינו צריכים אירוע כה מצער כדי שכל העם ישמע את הדברים האלה שוב ושוב כחץ אל תוך ליבו מאימהות כואבות ולא מעצמו. כי כנראה רק כשמישהו כואב כל כך, מקשיבים פתאום לרחשי ליבו ההומים איחוד העם ואהבת המגזרים השונים,

וגם אם אתה ציני ביום יום ומת רק על התת מגזר שלך וכל חבריך שוכנים רק ברחוב שלך, פתאום האוזניים נפקחו והעיניים מסכימות ש'וואלה, האמא הזאת צודקת, אנחנו צריכים להתאחד ולאהוב את כל המגזרים בישראל'. גם את החרדים, החרד"לים, החפיפניקים, הערסים, האשכנזים, כן, גם את כל 'המעצבנים' האלה שיש מי שלמרבה החמלה (עליו), קשה לו להביט בקבוצות הנ"ל ולא להתנשא עליהם בליבו, במקרה הטוב.

אחרי היוודע רצח הנערים, המילים 'גאולה ואחדות' לא נשמעות כמשהו נאיבי היוצא מפיה של בת עשרה באולפנה למחמירות. ואני מקווה שלא נשכח אותן אחרי החדשות הבאות. כי לעיתים, אנחנו נגררים להתלהמות רווית סירחון דואב רק עם מישהו שלא 'בא לנו בטוב בעיין'... אני קורא לעיתים התלהמויות על בסיס שוני השקפתי ואני שואל את עצמי שוב ושוב מדוע קשה לנו להכיל האחד את דעותיו של השני? אפשר לא להסכים עם דעות של מגזרכותב טוריםסתם טמבל, אך יש להפריד בין חוסר הסכמה לבין שנאהחוסר אהבהחוסר כבוד וחוסר סימפטיות או התנשאות (אפילו התנשאות שבלב). אני כל כך מקנא באנשים בוגרים בנפשם שלא נכנסים למשחק המטופש הזה של:

'הציבור הזה או האדם הזה שונא אותנו או חושב מוזר מאיתנו - אז אנחנו נשיב לו שנאה שערה'. ואולי זו צוואתם האחרונה של הנערים שיצאה מפי אימותיהן; די לשנאה וההתנשאות המגזרית, די להתכנסות בתת המגזר הפרטי שלי וקדימה - לשבת עם קפה עם כל מי שאני לא סובל אותו רק כי הוא חרדי, חרד"לי, חפיפניק, ערס, אשכנזי. זה מאתגר מאוד. נראה אתכם חולקים שולחן צחוקים אחד עם מישהו שחושב בדיוק אחרת ממכם בענייני שמאל וימין, צבא, מדינה, הלכה. שיחת רעים אחת שיש בה נושאים אחרים מלבד הוויכוחים המשעממים שלא מובילים לכלום. שיחה על נושא משותף ששניכם אוהבים, ותראו איך העולם משתנה. בדקתי את זה, וזה כל כך נעים בגב. את עטיפת אלבום הבכורה המוזיקלי שלי שייצא בעוד מספר שבועות, וכולל שירים של מוזיקה ישראלית ויהודית 'רגילה' וממש לא שירי מחאה חברתית, אבל בכל זאת אני אקדיש לנתק הדבילי הזה בין המגזרים השונים בישראל קרבן כלשהו; את הדמות שלי כבר צילמנו על גבי עטיפת האלבום בשלוש סגנונות לבוש שונים: כחילוני, כחרדי וכדתי לאומי. זה נראה מעניין ומסביר את הקושי שלי שלא לצעוק משפט אחד נאיבי: שונאי המגזרים, נמאסתם.

להזמנת הרצאותמופעים מוזיקליים ייחודים של נדב גלעד-גדליה:

http://tinyurl.com/MOFAIM-NADAV-GILAD

לתגובות: gilinada@gmail.com

חפשו 'נדב גלעד גדליה' בפייסבוק.