בשבוע שעבר התבשרנו על ההחלטה להפוך את המרכז האקדמי באריאל לאוניברסיטה מן המניין, החלטה שנתקבלה למרות התנגדות נמרצת של השמאל, ושל ראשי האוניברסיטאות האחרות בארץ. עם כל השמחה על ההישג הזה, חשוב לדעת לנצל אותו בצורה נכונה, ולא להיכשל בניסיונות העומדים כעת בפתח.
במה דברים אמורים? כאשר בוחנים את ההתנגדות שקמה לאוניברסיטת אריאל, שמים לב לתופעה מוזרה. אותן אוניברסיטאות, שבעצמן נאלצו להיאבק מול התנגדות קשה וביקורת חריפה, כדי לזכות בהכרה לקיומן - פעלו כעת כנגד אחותן הצעירה בדיוק באותה צורה בה פעלו נגדן. את אותם טיעונים שהופנו כלפיהן, הן מפנות כלפי המרכז באריאל. לכאורה, היינו מצפים דווקא לראות סולידריות בין המוסדות הללו, ותמיכה מצידן של אלו שחוו על בשרן את היחס המפלה. אבל בפועל, המציאות היתה הפוכה. ברגע שזכו אותם מוסדות בהכרה הנכספת, הן שינו את טעמן, והצטרפו למאבק לסגירת הדלת בפני כל מתמודדת חדשה. הן הפכו להיות אותו דבר נגדו נלחמו.
תופעה זו אינה מוגבלת לתחום האקדמי. פעמים אינספור לאורך ההיסטוריה, קמו תנועות וארגונים כדי לחולל מהפכות, שינויים והחלפת שלטון, הציבו אידיאלים חדשים כנגד השחיתות והסיאוב הקיימים - ובסופו של דבר, דווקא לאחר שמטרתם הושגה, הפכו הללו להיות העתק מדויק של האויב השנוא נגדו נלחמו. הנצרות, שנשאה על דגלה את החסד והרחמים כנגד הכוחניות הרומאית, הפכה לדת של מסעות צלב ואינקוויזיציה; המהפכה הצרפתית, שקמה כנגד שלטון העריצות של המלוכה, הקימה לבסוף שלטון טרור ודמים גרוע לא פחות; והמהפכה הקומוניסטית, שקראה לשוויון בין כל האזרחים, הובילה לטבח המוני של מיליוני בני אדם. וכך בעוד מקרים רבים אחרים. במקום להוביל לשינוי המיוחל, ממשיך המהפכן את דרכו של העריץ.
מדוע זה קורה? הסיבה לכך היא, כדברי חז"ל, שכל מחלוקת שאינה לשם שמים - אין סופה להתקיים. אותן תנועות שנשאו את שם הדת, האידיאלים או הצדק, פעלו למעשה בשם האינטרסים האישיים שלהם. אין קל יותר מאשר לקחת את השאיפות האגואיסטיות והאנוכיות ביותר, ולהלביש אותן באצטלה של שוויון, צדק, זכויות, חירות וכן הלאה. עם כל כך הרבה "ערכים" אנושיים שמסתובבים בעולם, תמיד אפשר למצוא את הערך המתאים לחרוט על דגלה של המהפכה, יהיו מניעיה נמוכים כאשר יהיו. פעמים רבות, רבים מאותם מהפכנים אכן מאמינים באמת ובתמים שהצדק והאידיאלים הם נר לרגלם, ולא איזה אינטרס אישי.
ומתי נחשפת האמת? כאשר סוף סוף מגיעים הללו לעמדת הכוח. ברגע שמטרתם כבר הושגה, אין עוד צורך ב"ערכים" הישנים, ועכשיו אפשר לשלוף "ערכים" חדשים ולהניף אותם; טובת הכלל, שלטון החוק, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכן הלאה. בסופו של דבר, מה שמניע את האדם לכל אורך הדרך הוא הרצון האישי שלו, והוא ישחק עם הערכים כרצונו כדי להתאים אותם אליו.
זוהי בדיוק הבעיה עם ה"מוסר" האנושי. ברוב המקרים הוא אינו אלא ניסיון לכפות אינטרסים של אנשים מסוימים על אנשים אחרים, תוך קידושם של אותם אינטרסים למעמד של "אידיאלים". זה בדיוק מה שקרה עם האוניברסיטאות בארץ: כל זמן שהן "בחוץ" - הן נופפו בערכים המצדיקים את הכנסתן פנימה. ברגע שהן נכנסו - הן החלו לנופף בערכים שישאירו את האחרות בחוץ. בדיוק כמו אותו נוסע שמנסה להידחף לאוטובוס דחוס בצעקות "יש מקום, יש מקום", וברגע שנדחק פנימה מתחיל לצעוק "סע, סע, אין מקום יותר".
מתי קיימת אפשרות לשינוי חיובי אמיתי? רק כאשר האדם פועל לשם שמיים. רק מי שעובד על מידותיו ומזכך את רצונו, יוכל להמשיך לדבוק בערכיו גם כשהמציאות משתנה. ערכים אנושיים הינם נתונים תמיד לשרירות הרצון הסובייקטיבי והמתחלף; ערכים אלוקיים הם היחידים שיכולים באמת לרומם את האדם, ולא להפוך לכלי משחק בידו. בתנאי, כמובן, שהוא אכן מבקש לעשות את רצון ה', ואינו הופך גם את הדת לקרדום לחפור בו.
נקווה שהאוניברסיטה באריאל, ואיתה כל מפעל ההתיישבות ביש"ע, אכן יקפידו לעשות את מעשיהם לשם שמים, ולא ייתנו למעמדם החדש להוביל אותם להסתאבות ערכית ומחשבתית.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.