ביקורו של האפיפיור בישראל הוא הזדמנות טובה לבחון את יחסה של היהדות לנצרות בזמננו.
נתחיל מן ההתחלה. כוכבה של הנצרות דרך בעולם, פשוטו כמשמעו, עוד בראשית המאה הרביעית למניינם בעקבות אירוע אסטרונומי שאירע לקיסר קונסטנטינוס עובד האלילים; הביוגרף של הקיסר מספר שבאחד הערבים, כשהקיסר צעד עם צבאותיו, הופיע כוכב זוהר בצורת צלב בשמים וכתובת "בזאת תנצח". הקיסר שהתרשם כי יש דברים בגו, נדר שאם ינצח בקרב, יקבל עליו את הדת הנוצרית. כשגבר על שאר יריביו והיה לשליט העליון, קיים את נדרו והביא את כל הארצות שתחת ידיו לחסות בצל הצלב, מי ברצון ומי באונס. וכך, בקצרה, הכחידה הנצרות את האלילות באירופה ותפסה את מקומה כדת הרשמית של רומא. אט אט התפשטה הנצרות על פני שאר העולם, בתיווכם של מיסיונרים ושכירי חרב, תוך שהיא רומסת בדרכה את העם היהודי ומותירה אותו מתבוסס בנהרות של דם. משטמה עזה הייתה נטושה בין הנצרות ובין היהדות "רוצחת האל".
מאות רבות של שנים לאחר מכן, הנצרות מתקנת את יחסה ליהדות, מודה באשמתה ומצטערת באופן רשמי על כל השנאות, רדיפות וגילויי האנטישמיות שכוונו בזמן כלשהו או ממקור כלשהו כלפי יהודים. עתה, כחמישים שנים לאחר מכן, מגיע בפעם הרביעית נציגה הרשמי של הכנסייה, האפיפיור פרנציסקוס, לביקור בארץ הקודש והדעות בדבר היחס הנכון לביקורו חלוקות; רבנים אחדים ביקרו בחריפות את בואו של זה לארץ ישראל, אחרים נקטו בלשון רכה יותר, ומעטים, מעטים מידי, אף קידמו את פניו בברכה. אין בכוחי להכריע עם מי הצדק, אכן אני רוצה לעמוד על כך שהגישה העוינת את הנצרות אינה גישתו של הראי"ה קוק זצ"ל.
על אף שהרב קוק הבן דיבר קשות כנגד הנצרות ואף פרסם ספר שכולו תיאור פגמיה ("נצרות ויהדות"), אביו מצא בה נקודות אור ולא עסק רק בשלילתה. עיקר הפגם של הנצרות, כתב הראי"ה קוק, הוא "ביטול תקוות האומה ביחשׂ לתחייתה השלמה" (שמונה קבצים א, לב), מה שמכונה בימינו "תיאולוגית ההחלפה" (supersessionism). דהיינו: הטענה שהאל החליף את עמו בעם חדש ושלח לעולם נביא חדש; "ישראל שברוח" כבר אינו "ישראל שבבשר", אם לנקוט בלשונו של פאולוס, שכן "ברית חדשה" נכרתה בין האל ובין הנוצרים, שהם הם "ישראל האמיתי" (verus Israel). בניגוד לטענה הנשמעת מידי פעם בפעם, הנצרות הרשמית לא חזרה בה מטענה זו עד היום; גם בסעיף 4 של הנוסטרה אטאטה, ה"הכרזה על יחסה של הכנסייה הקתולית כלפי דתות לא-נוצריות" שניתנה מפי האפיפיור בוועידת הוותיקן השנייה (1965), לא תוקן הדבר.
בעיה נוספת, אקוטית פחות לדעת הרב קוק, היא תפיסת האל המוטעית של הנצרות. לשיטתו, הנצרות תפסה את האל בפריזמה של "החסד והמוסר" בלבד, ו"חשבה שהיא מבינה בהם את האלוהות ומרגישתה" (אורות ישראל ה, ד). אלא שהרב קוק סבר שאין בכך כדי לפסול את הנצרות: "הדתות שנוסדו על יסוד התורה והנביאים, להן ודאי יש ערך נכבד, שהרי האוחזים בהן הם קרובים אל אור ד' ודעת כבודו, אף על פי שחסר להם היסוד שרק ליחידים מהם נגלה" (לנבוכי הדור, פרק יד1, עמ' עה); יותר מכך, העמדה המונותיאיסטית שאותה מאמצת הנצרות מעניקה לה תוקף נצחי: "האמונות שקיבלו ציור מציאות אחדות השי"ת, אין הכרע להן לצאת מכלל דתנו, ויוכלו לעולם להישאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת" (לנבוכי הדור, פרק נו, עמ' ריח).
הרב קוק, בניגוד למדברים בשמו, מצא בנצרות ניצוצות נפולים של אור. לכן הוא התנגד לתפיסה היהודית העממית שעיינה את הדתות האחרות וראתה בהן "שווא ותפל" וסבר שזו גישה מוטעית ומסוכנת; כל דת מתאימה לעם שבו היא מופיעה (לנבוכי הדור, פרק יד1, עמ' עא-עד; מידות הראי"ה, אהבה, אות י), בכל אמונה יש "ניצוץ אור" (ש"ק א, קסז). את הנצרות עצמה הוא סיווג לקטגוריית העילית של הדתות (שם, עמ' עה) וראה בה צעד חיובי לניתוק ההמון מ"התהום האלילי ושורשיו הגסים" (ש"ק ז, צב; וכן באורות, למהלך האידיאות, סוף פרק ד'). אין זה מפתיע, אחר שכבר הרמב"ם ראה בנצרות זינוק גדול קדימה לכיוון המונותיאיזם המוחלט (הלכות מלכים י, ד).
האפיפיור הנוכחי הוא איש צנוע ובעל מידות המנהל כבר שנים דו-שיח מעמיק עם רבנים והוגי דעות יהודים. יש לנצל את ביקורו כדי להבהיר לעולם שהיהדות רואה בנצרות שלב חשוב בתהליך הגאולה ושאין כבר טעם בעוינות. אי אפשר לשכוח את הדם שנשפך, קול דמי אחינו זועק אלינו מאדמת אירופה, אך לא הנוצרים בני ימינו הם ששפכו אותו ולא עוד אלא שהם מתנערים ממעשיהם השפלים של אבות אבותיהם. אכן, צריך גם להבהיר שהיהדות לא מקבלת אמונה זו כשלב הסופי של תיקון העולם. את הזלזול בנצרות יש להמיר ברצון לתקן את הנצרות; יש לנצל את ביקורו של האפיפיור כדי לדבר על ליבו שיטהר את הנצרות מסיגי האלילות הדקים שעוד נותרו בה. כוחו של הביטוי הידוע של הרב קוק, "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה", יפה לא לקביעת היחס הנכון לאפיקורסים יהודים כי אם גם לזה שבין היהדות לנצרות.
אליהו גליל הוא רב בקהילה בחו"ל, ראש כולל תורה מציון ובעל הבלוגבלוגין שאובין"