נוח לא לבד. שבטי החברה הישראלית גילו בעשורים האחרונים שמאוד נוח לחיות בתיבה. לגור עם אנשים כמוך, ללמוד במוסדות חינוך פרטיים והומוגניים, לקרוא בסוף השבוע עיתון מגזרי ולהשלות את עצמך שכולם דומים לך.
אבל מחוץ לתיבה השבטית יש מציאות שונה ורבגונית. המתגוררים בתיבה חוששים לצאת החוצה. הם מפחדים. קר שם בחוץ. אולי אפילו מסוכן. אפשר חלילה לפגוש אנשים שונים עם דעות אחרות ואולי אפילו לגלות שיש מה ללמוד גם מאנשים שחושבים אחרת וחיים אחרת מאתנו.
וכך, בים של החברה הישראלית, שטות להן תיבות נוח ובתוכן אנשים שעוטפים את עצמם בצמר גפן מגזרי. מידי פעם הם פותחים צוהר לראות מה קורה בחוץ, אבל אז סוגרים את החלון וממשיכים להסתגר בתקווה שבסופו של דבר כולם יגיעו אליהם לתיבה.
בשנה האחרונה, במסגרת כתיבת ספר, נפגשתי עם עשרות אנשים ונשים שבחרו לצאת מהתיבה ולחיות יחד עם אנשים שונים ומגוונים במציאות המורכבת של החברה הישראלית. היו ביניהם קיבוצניקים חילוניים שעברו להתגורר בבית שמש ובשדרות, מתנחלים מקריית ארבע ומבית אל שעברו לגור בלוד ובבית שאן, רבנים שירדו עם תלמידיהם מהרי יהודה ושומרון לרמת גן ותל אביב, בני הקהילה האתיופית שכבר השתלבו בישובים דתיים ואז בחרו לחזור ולהנהיג את שכונות מגוריהם, בני אופקים, עכו ושדרות שיצאו ללמוד תורה בישיבות רחוקות מהבית וחזרו לעריהם כרבנים ומחנכים כדי להקים בהן מוסדות חינוך ולהוביל תהליכים רוחניים.
דיברנו על נושאים רבים, ומטבע הדברים עלתה כמובן גם סוגיית חינוך הילדים. מעניין לגלות שכולם, ללא יוצא דופן, דיברו בשבח האינטגרציה והחינוך שמחוץ לתיבה. הרב צפניה דרורי שהגיע לקריית שמונה לפני למעלה מארבעים שנה טען שדווקא במקומות הומוגניים יש יותר קושי לחנך מכיוון שחלק לא מבוטל מהילדים רוצים להיות שונים ולכן הם מורדים בסביבתם. הרב רפי טוויזר, ראש ישיבת בני עקיבא באופקים, חידד את דבריו של הרב דרורי. לדבריו, כשילד גדל במקום שבו כולם נראים אותו דבר, הוא עושה כל מיני פעולות כדי להיות מיוחד ושונה מהחברה שסביבו. אם כולם הולכים לבני עקיבא, הוא לא ילך. אם כולם מסופרים קצר, הוא יגדל שיער. אם כולם לא מעשנים, אולי הוא דווקא כן יעשן. כך יוצא שדווקא בישובים המתקראים תורניים אפשר למצוא לעתים יותר אנטגוניזם מצד הנוער. דווקא בעיר מעורבת, טען הרב טוויזר, הילד רואה בעצמו מה דתיים עושים בשבת ומה אנשים לא דתיים עושים בשבת. כשהוא הולך בשבת לבני עקיבא הוא כבר מרגיש מספיק שונה ומיוחד, ואין בו את הצורך למרוד.
בנוסף, רבים ממייסדי הגרעינים התורניים שהגיעו מישובים קהילתיים דתיים טענו שבישובים יש לעתים תפיסה מוטעית שהישוב מחנך. הורים נותנים לילדיהם להסתובב שעות ארוכות מחוץ לבית מתוך הנחה שהאטמוספרה הציבורית תחנך את ילדיהם. הם אומרים לעצמם - את מי כבר הילד יפגוש בחוץ? את הבן של הרב הזה או את הבן של הרב האחר. דווקא בעיר המגוונת, לטענתם, יש יותר גילוי אחריות ו'יד על הדופק' מצד ההורים. הם מגלים יותר עניין במעשיהם של הילדים וגם נמצאים אתם יותר זמן.
מסתבר שבניגוד למה שחושבים רבים, החיים מחוץ לתיבה לא מפחידים כמו שהם נראים לפעמים מבעד לחלון התיבה. אולי קצת יותר קר שם מחוץ לחממה, אבל לקור הזה יש גם יתרונות חינוכיים. נוח להסתגר בתיבה כמו נוח, אבל החיים המלאים והאמיתיים קוראים לנו לצאת החוצה. תשאלו את אברהם אבינו.
המאמר המלא יפורסם בעלון השבת של ארגון רבני צהר.