התגובה של הציבור הסרוג לפטירת הרב עובדיה הייתה סכיזופרנית. מצד אחד אבל על פטירת ענק התורה, חדשן בחיבור שלו ל"ישראליות" ובהכנסת שיקולים של חמלה ומוסר מודרניים לתוך פסיקת ההלכה. עודנו בעיצומם של השלושים לפטירתו, ולכן אין כאן המקום להרחיב על השלילי שבפועלו. הדברים ידועים. כתוצאה מכך, תחושתי היא שרובנו נמצאים במרחב שבין יחס חיובי לחלוטין לדמות הרב עובדיה, לבין סלידה כה עמוקה מחלק ממעשיו, אשר מאפילה על ההערכה לפועלו החיובי.
הגישה החיובית לדמותו, הטהורה והתמימה, נובעת מתוך החינוך לאהבת תורה וגדולי ישראל, ואמונה בכך שגם אם איננו מבינים חלק ממעשיו, הסיבות שמורות עמו. על פי גישה זו, אין כלל הוא אמינא לכל פקפוק בנוגע לדמותו, שהרי הוא צח כשלג.
גישות הביניים הן רבות מספור, ורוויות ניואנסים. אחת אומרת שהרב עובדיה היה גאון בתורה, אבל חלש בפוליטיקה, כדברי הרב גורן. הוא הולך שולל בידי בעלי אינטרסים, זה לא היה "הוא". הקול קול יעקב, הידיים ידי עשו. בנוסף, סגנון הדיבור שלו נובע מסיבות סגנוניות ותרבותיות, ואל לנו לשפוט את דמותו לפיו. בואו ונכוון את הסלידה שלנו לעסקני ש"ס, ולא לרב עובדיה. עוד שיטה מורכבת שהתקבלה היא פירוק הרב עובדיה לד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. התאבלות על ד"ר ג'קיל, והשארת מיסטר הייד באפילה. דרך מלך נוספת היא התייחסות לתורתו כיצירה עצמאית מדמותו האנושית: אנחנו מתאבלים על עזיבת ספר תורה, תלמיד חכם. עוד שיטת התמודדות מדברת על כך שהרב עובדיה היה אדם, בשר ודם. איש מורכב. כפי שגיבורי האומה היו אנשים מורכבים, כך הרב עובדיה, ואל לנו לחשוב על דמותו בצורה שלילית, אלא כאדם עם הישגים, חולשות, וכישלונות, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. יש המסכמים את כל הגישות הללו בכך: אין תשובה חד משמעית לשאלת יחסינו לרב עובדיה, חובתנו היא לחוש במתח הקיים בין הצדדים השונים באישיותו, אך עלינו להימנע משיפוט רדוד וחד משמעי.
הסולדים, המחזיקים בגישה השלילית, כה נחרדו מעוצמת אמירותיו, מההיקף של ההשפעות השליליות של מעשיו, עד לכדי פיתוח עמדה המונעת מהם להגיע למצב נפשי של פשרה והתפייסות.
עד כאן ברמה הפרטית, דברים שאנו חושבים בינינו לבין עצמינו, ואולי מבטאים בשיחות אישיות ובפייסבוק. ברמה הציבורית גם כן ניטש ויכוח, שונה מהוויכוח הפרטי. לאור ההכפשה וההשפלה החוזרת והנשנית כלפי רוב הציבור הסרוג, האם עלינו, ברמה הציבורית, להגיע לסוכת האבלים? להרבות בשבחים והילולים כלפי פועלו של הרב? או שאולי עלינו לשתוק, ולא להשפיל את עצמינו? אולי עלינו להביע בפומבי את ההסתייגויות שלנו מדרכו, על מנת שלא נצטייר כמתרפסים? אולי להביע צער, אך בצורה מאופקת? על נושא זה ניטש ויכוח, כאשר ממש.
אתמול חה"כ אורבך התבטא קבל עם ועדה על כך שהוא עצמו לא הגיע לסוכת האבלים, מסיבות של חשש מהשפלה. לעומתו, מרביתם המכרעת של אישי הציבור הסרוג בחרו להביע את אבלם חסר הסייגים. מדוע? כי אנחנו בני אדם ומוקירי תורה, אנחנו מביעים צער על פטירת אחד מגדולי פוסקי הדורות האחרונים. נקודה. כל השיקולים הפוליטיים שוליים, כל ההכפשות הן כצל עובר. גדול בתורה נפטר, יש ציבור גדול משלומי בית ישראל שכואב את מותו, ואנחנו מביעים את צערנו המלא.
עצמותינו זועקות שעלינו להתאבל. תחושה זו נובעת מחינוך, מעובדת היותנו אוהבי תורה ומצוות. אנשים בעלי לב המתעצבים על פטירת כל אדם, ובפרט אם הוא גדול בתורה. עם זאת, ישותנו מתקוממת בזעקה נוספת: "לא!". כיצד נוכל להתאבל בצורה כה תמימה על אדם שחשנו תחושות כה מורכבות כלפיו לאורך שנות דור? היאך נביע את אהבתנו אליו, כאשר אהבתנו עשויה לשמש כחרב פיפיות, ולהתפרש כהתרפסות מסוכנת? מה משמעות אהבה זו מבחינה חינוכית; כיצד נסביר לילדים את כך שאנו אוהבים ומוקירים את הרב עובדיה, באותה עת שהוא וממשיכיו מתנגדים לדרכינו בעזות כה גדולה? וכל זאת באותה עת שהפצעים פתוחים, רחוקים מלהגליד?
"בחייה של משפחה, בשביל לקום ולעשות מעשה יש צורך באחד מן השניים: קרע גמור בין בני הזוג, או תמימות דעים אוהבת. אך בשעה שיחסי הזוג אינם ברורים, ואין ביניהם לא זה ולא זה, אי אפשר לעשות כלום" (אנה קרנינה, לב טולסטוי). היום אי אפשר לעשות כלום. מה הלאה?