אלו היו מסוג הידיעות שמעניקות לך בועה של שפיות בכאוס הדמים שעוטף אותנו:
"קבוצה של ישראלים, ששטו ביאכטה בחופי הים התיכון, הבחינה הבוקר (יום א') בפליטים סורים ועיראקים טובעים מול חופי יוון. הישראלים ממועדון היאכטות פוסידון באשדוד עצרו את כלי השיט ומשו מהמים 11 פליטים, בהם ארבעה ילדים וכן גופה של תינוק. לאחר הענקת טיפול ראשוני לפליטים הועברו הניצולים לידי שלטונות יוון."
אחרי הפיגוע ב'תחנה המרכזית' בבאר שבע הודיעו שהאריתראי שספג כדור בטעות ופוצצו אותו במכות נפטר מפצעיו. לפני שבוע ילד מחבל בן שלוש עשרה ניסה לדקור ילד יהודי בן גילו. שלוש עשרה! ריבונו של עולם. תגיד, ילד, אין לך בית ספר? מבחנים? משחק כדורגל עם החברים? ומה עם חלומות?
אני זוכר שראיתי את המראה שלו ובאותו רגע ידעתי שהנער היהודי שנדקר נאבק על חייו והתפוצצתי עליו מכעס. ומתסכול. כי אני יהודי. וישראלי. ומחנך. וגם אם ברגע הראשון תחושת הנקמה צפה וגעשה ובעבעה בתוכי ברגע שתפסו אותו וכל מה שרציתי היה שיעיפו אותו כבר מהזירה, ברגע אחרי הרגשתי איך שהמחנך שבי רוצה לגשת לשוטה חסר הדעת הזה שראשו נשטף בשנאה והסתה ולשאול אותו:
למה עשית את זה? איזה עתיד יהיה לך ככה? וברגע אחרי אני מוציא את הלוח והטושים שלי, הנשק היעיל ביותר שאני מכיר, ומתחיל לשרטט לו גרפים ותרשימים שמסבירים לו למה הוא הולך לדרך ללא מוצא.
אבל שוב המחשבה על הילד היהודי ועל אמא שלו שנגמרת מדאגה, ועל התהילים והמתח מוציאה אותי מדעתי ואני מנער את עצמי ולא מבין אם אני צריך בכלל להתייבש בעצם המחשבה שאני הולך להסביר לו כמה תובנות על החיים כאילו מדובר להבדיל על אחד מתלמידי כיתתי. והוא? בכלל רוצח. מטורף. מחבל. שהיד. שיתפוצץ.
ואז אני עוצר רגע וחושב: איך הגעתי למקום הזה, שאני מסוגל לאחל את כל הרע שבעולם לנער בן 13? שהרי בתפקידי כמחנך אני אמור להכיל ולהבין וליצור דיאלוג אמיתי עם ילדים ונערים. לא לשנוא אותם.
שבועיים אחרי גל הטרור הזה, פתאום אני מוצא את עצמי חושד בכל אדם שאני לא מכיר. והבנתי שלא פחות כואב מהפחד ומהמוות, היא התמימות באדם באשר הוא שנלקחה מאיתנו.
עד ששמעתי על הישראלים שהצילו את הפליטים הסורים וראיתי את התמונה שקרעה לי את הלב ולא יוצאת לי מהראש כבר כמה ימים ובה נראית אמא מתוך קבוצת הפליטים הזו, שמחזיקה את גופת בנה התינוק ואני ישר נלקחתי לתמונה המפורסמת ההיא, של האמא היהודייה שמחזיקה את בנה הפעוט מפני הגרמני שרוצה לירות בה, וכאב לי כל כך ובכיתי בשקט כי ידעתי שמצד האמת, הרחמים והסולידריות שלנו, חיים ונושמים. זה רק הפחד שמשבש לנו לפעמים את הדעת ומשתיק לנו את הלב.
למחרת הלכתי לתדלק . המתדלק הישמעאלי ניגש לפתוח לי את המכסה. רציתי לסמוך עליו, אבל החיים שלי חשובים יותר. עקבתי אחרי כל תנועה.
בשום רגע לא מפנה לו את הגב.
מלפניי צעיר אחר. אני עוקב אחריו ורואה שגם הוא נוהג כמוני.
העיניים שלנו נפגשות. מבלי מילים. אנחנו יודעים. ומבינים.
יהודים.