"ללמוד להרוג זה עניין של הרגל", שר יזהר אשדות בשירו החדש, שחולל סערה ונפסל לשידור בגל"צ. השיר מתאר את האופן בו חייל צעיר הולך ונעשה עם הזמן אטום ואדיש להרג של ערבים, ובכך מאבד את רגישותו ואנושיותו. למען הגילוי הנאות אציין שלא האזנתי לשיר, רק קראתי את מילותיו.
השיר מתאר עובדות מסוימות, שניתן להתווכח על מידת האמת שבהן. ודאי שלא כל חייל צה"ל הופך במהלך שירותו לרוצח חסר רגשות - כולנו מכירים מספיק מקרוב את צה"ל כדי לדעת את זה. מאידך גיסא, אין להכחיש שחיילים מסוימים אכן נעשים קשוחים ואכזריים יותר בעקבות הפעולות והאירועים בהם הם נוטלים חלק. אי אפשר לומר שמלות השיר מנותקות לגמרי מן המציאות.
נראה שהשאלה המתבקשת בעקבות השיר הזה, היא - אז מה? נכון, ללמוד להרוג זה עניין של הרגל. נכון, "ללמוד אכזרית זה ענין של תנופה זה מתחיל בקטן ואחר כך זה בא". אז מה? מה בדיוק מתכוון המשורר להגיד בזה?
אשדות שכח, כמדומה, את העובדה הפשוטה: צבאות קיימים לשם מטרה אחת ויחידה - להרוג. תפקידם הוא לקחת בחורים צעירים, ולאמן אותם להרוג. ליטול חיי אדם. לירות, לפוצץ, לשרוף ולהשמיד. וכדי שיוכלו לעשות את הדברים הללו, צריכים החיילים לפתח בקרבם מדה מסוימת של אכזריות ואטימות לסבל. בחור עדין, רגיש ורך נפש לא יוכל למלא כראוי את תפקידו כחייל. חיילים, בניגוד למה שחושבות אמהותיהן, אינם ילדים; הם גברים בוגרים, שתפקידם המוצהר הוא להרוג.
מה בדיוק מצפה יזהר אשדות שיעשו חיילים בצבא? שיישבו על הדשא ויכתבו שירים? שיחלקו סוכריות לילדים חולים? נכון, מלחמות הם עניין כואב ולא נעים, והיינו מעדיפים שלא יהיה לנו צורך בצבא. אבל אלה הן עובדות החיים. בלי צבא חזק וקשוח, לא היינו שורדים פה יומיים. אנחנו לא חיים באיזו דיסנילנד קסומה, שבה אם רק כולם ישבו ביחד וישירו "קומבאיה", מיד יבואו השלום והאחווה העולמיים. העולם שלנו, והמזרח התיכון בפרט, הוא ג'ונגל, ובג'ונגל צריך להיות חזק ואכזרי כדי לשרוד.
אולי יזהר אשדות סבור, שכל הבעיה נובעת מ"הכיבוש המשחית", ושאם נסיים אותו לא יצטרכו חיילינו להפוך ללוחמים אלימים וקשוחים. אבל גם מהאשליה הזו, על התמימות הילדותית שבה, רובו של עם ישראל כבר התפכח. כל הניסיונות הקודמים לעשות זאת רק הובילו לשפיכות דמים מרובה הרבה יותר. המלחמות עם הערבים התחילו הרבה לפני הכיבוש של 67, וגם לפני זה של 48, והן לא תיפסקנה גם אם הללו ייפסקו. ובשביל מלחמות, מה לעשות, צריך צבא וצריך חיילים, ורצוי שהללו גם יעשו את עבודתם כמו שצריך.
האור החיובי בו אפשר לראות את השיר, הוא לא כביקורת על צה"ל או כדרישה לשינוי, אלא פשוט כביטוי לעצב - לעצב הכרוך במציאות העולמית בה אנו חיים. גורשנו מגן עדן. איבדנו את התמימות. אנו חיים בעולם קשה ואכזרי, בו ילדים מתפוצצים, ילדות נאנסות, ורודנים עריצים מתכננים רצח עם. כדי לשרוד בעולם כזה, עלינו להיות גם אנחנו קשוחים ואכזריים. זה נחוץ והכרחי - אבל זה עדיין עצוב.
חיילי צה"ל אינם ילדים, אבל הם היו פעם ילדים. כולנו היינו פעם ילדים טהורים ותמימים, עטופים בחום ואהבה, בטוחים בכך שכל העולם רוחש להם רק טוב. הלוואי ויכולנו להישאר כאלה. לאובדן התמימות יש מחיר. שוב, מחיר הכרחי אמנם, אבל עדיין מחיר. אין סיבה להכחיש זאת.
המוסר של השמאל, בנוי בד"כ על הרגש. תמונות של ילדים בוכים מכתיבות את המדיניות. המוסר של הימין, לעומת זאת, מבוסס יותר על השכל - לעשות מה שצריך וחשוב, גם אם זה מעורר רגשות לא נעימים. הדרך הנכונה היא אכן ללכת לפי השכל, אבל אין זה אומר שצריך לוותר לגמרי על הרגש. צריך להדחיק אותו ולהתעלם ממנו אם הוא מפריע לביצוע המשימה, ולכן צריכים החיילים להיות כאמור אדישים ואכזריים במידה מסוימת, ולא לפעול ברחמים וחמלה שלא במקומם; ועם כל זה, לדעת שהמציאות הזו אינה אידיאלית, ולהצטער על כך שהיא דורשת מאיתנו קרבנות שכאלה.
השיר של אשדות אינו ראוי, בשל האג'נדה הפוליטית האשלייתית שהוא מבטא, ובשל רפיון הידיים שהוא עלול לגרום לחיילים. אבל מהאמת העקרונית והעצובה שבו, אין צורך להתעלם.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.