התקציב לשנת 2005 אותו נדרשים חברי הכנסת לאשר בימים הקרובים, שונה מהתקציב עליו עמלו שר האוצר ופקידיו. הסיבה לכך טמונה בדרישות שונות של החברות בקואליציה, המחייבות תוספות ושינויים כאלה ואחרים. בהקשר זה, אין תקציב 2005 שונה מקודמיו; בכל שנה נאלץ משרד האוצר "להתפשר", וגורלן של הגזירות הכלכליות הקריטיות לחיי כולנו, מוכרע בעיקר ע"י שיקולים פוליטיים. לא קל יהיה למצוא כלכלן שיסמוך ידיו על התקציב כפי שאושר בסוף התהליך, ובוודאי לא יהיה זה שר האוצר.
לכאורה, זהו עוד היבט בו בא לידי ביטוי חסרונה העיקרי של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הנהוגה בישראל.
תמהני כיצד עד היום לא הציע איש לפתור את בעיית התקציב ע"י משאל עם: כך, בסוף כל שנה,יישלח לכל בית-אב ספר התקציב (כמה מאות עמודים) יחד עם הסבר מאיר פנים, ובתחילת השנה יכריע העם האם מקובל עליו תקציב שכזה. מה נכון יותר מאשר לתת לעם להכריע בסוגיה הרת גורל שכזו? במידה וידחה התקציב, יהא על משרד האוצר להמציא אחד כזה תוך זמן קצוב, בדיוק כאילו דחתה אותו הכנסת. כסף לחינוך ולא להתנחלויות? העם יחליט!
כל מי שעיניו בראשו ידחה הצעה שכזו בשתי ידיים. הטעמים אותם יעלה, כוחם יפה גם לשאלת משאל העם בסוגיית ההתנתקות. הרי בדיוק לצורך הכרעות כלכליות ומדיניות שכאלה קיימות הכנסת והממשלה-הנבחרות ע"י אזרחי המדינה.
הקריאה לקיום משאל עם על-ידי ראשי המתנגדים להתנתקות,קל וחומר לאור הסיכויים הנמוכים כי משאל כזה אכן יתקיים, מקורה בסיבות תמימות פחות.
סירובו העיקש של ראש הממשלה לדון בסוגיה, מאפשר להם להציג אותו כ"רודן" ו"דיקטטור", על אף שכל חטאו הוא בשלילת שינוי כללי המשחק הדמוקרטיים המקובלים במדינת ישראל.
זאת ועוד, טוענים תומכי המשאל: אם מתנגד ראש הממשלה למשאל, הרי זאת משום שברור לו כי יפסיד במשאל שכזה, משום שהעם מתנגד לתוכניתו. קל להעלות טענות חסרות בסיס שכאלה, ולא רק ראשי יש"ע יכולים לעשות זאת. כך, תנועת "עלה ירוק" תוכל לצאת בקמפיין למען הכרעה במשאל-עם בנושא הלגליזציה לסמים קלים, ולפרש את סירוב ראש-הממשלה להיענות לקריאתם- כאילו קיים רוב מוצק בעם המייחל לקנאביס בכל עציץ, בניגוד לדעת ראש הממשלה...
זה המקום להזכיר כי כאשר מודיעה מועצת יש"ע, בברכת רבני יש"ע-סביר להניח, כי תקבל את הכרעת אזרחי ישראל (להבדיל מעם ישראל) בנוגע לפינוי היישובים, שומטת היא את הקרקע מתחת לפסקי הלכה כאלו ואחרים, אשר לשיטתם שאלת הפינוי היא הלכתית בעליל.
לגופו של עניין, קיים רוב מוצק וחוצה מפלגות בכנסת כנגד משאל עם. לא יעלה על הדעת כי שיקוליהם של יוסף לפיד ואלי ישי דומים אלה לאלה.
הראשון, יש להניח, שולל תקדים המכרסם בריבונות הכנסת וחבריה; האחרון-חושש מתקדים שיוביל בעתיד הלא-רחוק לכך שסוגיות בנושאי דת ומדינה יועמדו למשאל עם, והחלטות בלתי-הפיכות יתקבלו ע"י הרוב החילוני המובהק בקרב אזרחי ישראל. לכאורה, הייתי מצפה מכל חברי הכנסת חובשי הכיפה שיהיו שותפים לחששות אלו, אך מסתבר, שוב, שעבור חלק ממנהיגינו עומדת ארץ ישראל מעל תורת ישראל.
קשה להבין כיצד משאל עם יאחה את "הקרע בעם". הימים שלפניו עלולים להיות מהסוערים בתולדות המדינה. ההפגנות בימי אוסלו, חוששני, ידמו למופע חימום בלבד. וממילא תמיכת העם בפינוי לא תקהה את עוצמת הטראומה עבור המפונים, אלא להיפך.
קשה לתפוס את מלוא המשמעות של פגיעת משאל-עם במעמד הכנסת. החלטות נבחרי העם לא יהיו לגיטימיות כבעבר; כל מגזר הרואה עצמו נפגע מהחלטה מסוימת יכריז כי כל עוד לא הכריע "העם"- אין הוא מקבל עליו את הדין.
וממילא, קשה להאמין כי היחס לתוצאות המשאל יהיה שונה מיחס ראשי יש"ע לחוק פינוי-פיצוי שאושר בשבוע שעבר בכנסת.
ובכן,אם לא משאל-עם, מדוע לא יפעלו במועצת יש"ע למען הקדמת הבחירות? התשובות ברורות. ראשי יש"ע מבינים, כי ראש הממשלה הבא יהיה מחויב גם הוא לפינוי היישובים. גם הם זוכרים כי בפעמיים הקודמות בהם הוביל הימין לבחירות טרם זמנן- עלה השמאל לשלטון.
זו רק שאלה של זמן עד שיבינו, באיחור רב מדי, כי פינוי גוש-קטיף הוא עובדה מוגמרת.