תומר פרסיקו התייחס למאמרי הבוקר. במאמר שאלתי, כיצד זה שההתנגדות לברית המילה מגיעה ממקום פוליטי אחד בלבד? כתבתי: "האם מקרה הוא, שאלה המוכנים לבתר ולכרות ולחתוך בחדווה בבשרה החי של ארץ חיינו, דוחקים בנו לא לחתוך את עורלת הבשר, כלומר לא להשתתף בכריתת הברית העתיקה של עמנו?"
פרסיקו ניסה לשרבט עקיצה חכמה בדבר הקשר ש"בין פאלוס לארץ ללאום שבנפשו של אידר" ודיבר על כך שאינני הראשון שקושר בין חוסר הרצון למול לבין עמדה פוליטית. עוד כינה אותי כדרכם של בני מינו "תועמלן ופוליטרוק". ניחא. התרגלתי.
האם אני יצרתי את הקשר בין העמדה הפוליטית לבין המנהג הדתי? הרי כתבתי מה שכתבתי רק עכשיו, בעוד קמפיין חיוב העורלה משתולל ברחובותינו באין מוחה כמה וכמה שבועות. לאחר כחודש של שידורי רדיו ומאמרים בעיתון ובמקומות נוספים, חיברתי את המקומות והדוברים ומצאתי מכנה משותף שאליו רמזתי לעיל. אדרבה, העובדה שפרסיקו קפץ כדי להוכיח אותי ולא את בני מינו, מלמדת שאכן יש דברים בגו.
אבל במקום שביקש לעקוץ שם נמצא מקום חרפתו. היחס של פרסיקו לעניינים דתיים ומיתיים אינו מקורי. מאמרים מפרי עטו שקראתי הכילו רדוקציה של הרגש הדתי, והזכירו את הגישה האנתרופולוגית בת המאה ה-19 כלפי תרבויות קדם מודרניות, לפיה האנתרופולוג יודע טוב ממושאי מחקרו מה נכון ומה אמת ומבעד לעדשה המתנשאת הזאת ביקש להסביר למערב מהו שמאן, מה משמעות הטקסים השבטיים והדתיים וכן הלאה.
בראשית המאה העשרים פיתח אדמונד הוסרל את הפנומנולוגיה. הוסרל העמיד את שיטתו על חקירה של תופעה נתונה - במציאות החיצונית או בתודעה - תוך 'שימה בסוגריים' את מעמדה האונטולוגי או את תוקף האמת שלה, ו'השהייה' או 'התאפקות', משיפוט ערכי של נושא הדיון. זוהי 'הרדוקציה הפנומנולוגית' המפורסמת, האומרת שיש להתייחס ל'משמעות' התופעה הנתונה לנו ולא למעמדה האונטולוגי. ברור שהייתה בהגותו של הוסרל משום תגובה לרציונליזם המתנשא של המאה ה-19.
הוסרל הניע תהליכים פילוסופיים מרתקים. אחד מהם היה מפעלו של רודולף אוטו. בספרו "הקדושה" עשה אוטו שימוש נרחב בתאוריה הפנומנולוגית של אדמונד הוסרל, והוא דן ביחס שבין היסוד הרציונלי ליסוד הלא-רציונלי שבתופעה הדתית. אוטו הבחין בין היסוד הלא-רציונלי שבדת ובין שאר הגילויים הלא-רציונליים של הרוח האנושית. כדי לציין את היסוד הדתי המיוחד - הקדושה - חידש אוטו את המונח 'נומינוזי', יסוד ה"חי בקרב כל הדתות בתור הלוז הגנוז בפנימיותן, ובלעדיו לא תיכון שום דת". בהמשך הספר הוא מברר מה טיבו של הנומינוזי. אני חורג גם כך ממה שמקובל לפרסם בפייסבוק, אבל אוסיף שאוטו ביקר את התפיסה הרציונליסטית של הדת (וגם של האסתטיקה) שהתפשטה בתקופת הנאורות, מה שאנשי הרומנטיקה כינו ה"רציונליזם הרדוד" שהיה אופייני לגישתם של חסידי ההשכלה כלפי הדת, ואופייני גם לגישתם של פרסיקו ובני מינו כלפי תופעות שאינן מוכלות בגבולות הכלא המחשבתי שהם מועידים להן.
כפי שכתבתי במאמר בעיתון, מדובר בפגאניזם משוכלל, עבודת אלילים הרואה בשכל תחליף אֵל ומקריבה מנחה לשכלו של האדם מתוך הנחה שאפשר לרבע את המעגל אם רק נתייחס אליו בהגדרות מסוימות. לא מן הנמנע שעל בסיס הרציונליזם הרדוד הזה, ניגשת החבורה הזאת גם לסכסוך ארוך השנים בינינו לבין שכנינו.
שלא כדבריו של פרסיקו, לא אני קשרתי בין ברית המילה לפוליטיקה. המציאות עשתה זאת. חבריו עשו זאת. אני רק שאלתי, מה ה'משמעות' של הדברים. לא התייחסתי למעמדם האונתולוגי. העובדה שפרסיקו קפץ בראש מלמדת שלא אני, אלא הוא עצמו חושב שבאמת יש קשר בין העמדה הפוליטית לבין התנערות מברית המילה. אפילו העקיצה הארסית כלפיי, לפיה אני קושר "בין פאלוס לבין ארץ ולאום" אינה מקורית, אלא לקוחה היישר מבית מדרש פוליטי מסוים. מאז שנות השבעים, השמאל הגחיך מונחים לאומיים באמצעות טרמינולוגיה מינית: "זיקפה לאומית" וכדומה.
כמובן שיש עניין לפרסיקו ושות' לא לקשור בין החשיבה הפוליטית שלהם לבין שלילת ברית המילה. גם אני חושב שרוב השמאל הישראלי מתנער מקמפיין העורלה. אבל במאמרי שאלתי - האם יש קשר בין שלילת ברית המילה - ובאמצעותה שלילת ה-raison d’etre הרוחני והלאומי העתיק של העם היהודי - לבין העמדה הפוליטית? אנחנו יודעים שהמשיכה בעורלה, או ההתנגדות לברית המילה, נתפסה במסורת הפרשנית והלמדנית לאורך הדורות ככרוכה בקשר של העם היהודי עם ארצו עד לרמה של חיוב הזכות או שלילת הזכות על הארץ.
אגב, הקשר בין ברית המילה (ולא הפאלוס) לבין ברית הארץ והברית עם האל אינו חידוש שלי. הוא מופיע בפרק י"ז בבראשית. אמנם לא הרחבתי במאמר בעיתון, אבל הבאתי את הפסוקים. אפשר לחזור לשם ולקרוא שוב את הדברים.
כדרכם של אנשי שמאל, גם פרסיקו מתנאה בנבואות הבל זועמות (חכו, חכו, מה יקרה). מה אכפת לו - אם יתברר ששגה, מי יזכור. וכך כתב: "אנחנו מתקרבים לסיפו של הרגע שבו המילה תהפוך למקבילה מסורתית לצעיף של בית"ר ירושלים. ברגע הזה היא תבטא לא ברית עם אלוהים ולא מנהג עתיק ולא שיתוף גורל ולא מסורתיות עממית אלא רק מחנה פוליטי מסוים. זה יהיה סופה התרבותי, הדתי והלאומי".
מתקרבים?
98 אחוזים מלים את בניהם. 2 אחוזים אינם עושים זאת מסיבות שונות. היחס הזה קבוע הרבה שנים. חלק מאותם שני אחוזים שאינו מל, עושה זאת מתוך שלילת הרעיון הדתי והלאומי. ולא, ממש לא מדובר ברדיקליזם גרידא. אינני חושב שאורי משגב ולינוי בר גפן ואושיות תקשורת שמאליות ידועות נוספות נמצאים בקצה המחנה השמאלי. ההתייחסות שלי נבעה מהעובדה שהזירה הופקרה לטובת קמפיין חסר אחריות נגד ברית המילה (זה חוסר אחריות, ולא התגובה שלי).
התופעה הזאת משכה את תשומת לבי. לא הבנתי, מדוע השמאל המבקש מסילות ללב ההמון כדי לשכנעו בצדקת דרכו, יורה לעצמו ברגל שעה שהוא יוצא נגד המנהג הכי פחות שנוי במחלוקת במחוזותינו. לכן שאלתי, האם יש קשר בין ההתנגדות לברית המילה ובין העמדה הפוליטית?
אני מבין מפרסיקו שאין קשר. ושהוא וחבריו יהודים נאמנים. נרגעתי.
הכותב הוא פרשן בעיתון 'ישראל היום'
פורסם לראשונה בפרופיל הפייסבוק של דרור אידר