ממש לא משנה מה ייכתב בטור הזה. לא חשוב מה יהיה התוכן, כל עוד הנושא הכללי יהיה קשור לבני עקיבא - הטוקבקים ייראו אותו דבר. אותן תגובות חוזרות על עצמן בכל כתבה, בכל אתר, כל שנה, כשכל קשר לכתבה הינו מקרי בהחלט. אזכור השם "בני עקיבא" בכלי תקשורת דתי אינו אלא פלטפורמה להתמרמרות ציבורית, במה לכל המבוגרים שרוצים להתעצבן על התנועה אבל הטלפון של המזכ"ל תפוס. רפרוף קל ובלתי מחייב על פני הטקסט, ויאללה - כתוב תגובה.
התופעה הזאת הופכת את משימת הכתיבה על שבת הארגון למיותרת למדי, אך מצד שני זו הזדמנות לעשות צעד יוצא דופן: לענות למטקבק עוד לפני שהוא כותב את הטוקבק. אז כיוון שהתגובות על הטור ידועות מראש, להלן התגובות לכל התגובות..
ל-1: כן, אולטרה סגול, אז מה?
אתה לכאורה חדש בעסק, מגיב מספר 1 (המספרים כמובן אקראיים בלבד. יכול להיות שבשאר האתרים המגזריים אתה לא מספיק זריז, ומגיע רק למספרים 4-5). התגובה שלך לא נצפתה עד כה, ועכשיו רואים אותך תחת כל הומפייג' רענן. אבל אתה לא באמת חדש, אתה המגיב הוותיק שמוצא כל שנה סיפור חדש להתלונן עליו. פעם מרתיח אותך פזמונסניף נפרד, ופעם היעדרות מטקס הל"ה בגלל שירת נשים, ועכשיו גילית את תופעת ריקודי הבנות באולטרה-סגול. נורא ואיום, בנות רוקדות בלי שיראו אותן, זה הדבר החמור ביותר שקרה לציונות הדתית משחר היווסדה. אז גורמים בבני עקיבא ומחוצה לה כבר ניסו להרגיע אותך, ולומר לך שהמחאה שלך בכלל לא קשורה לבני עקיבא, אלא לנורמה ההלכתית או לפוסקי ההלכה שלפיהם הולכים המדריכים בסניף המקומי. אבל זה לא הרגיע אותך, נפשך עדיין סוערת, ואצבעותיך ממשיכות להכות בזעם על המקלדת בדף של מחאת הפייסבוק.
אז אין טעם לשכנע אותך - ממתי אפשר לשכנע טוקבקיסט במשהו? - אבל אולי אפשר להפגיש אותך עם המציאות. אז קודם כל, המציאות איננה החלטה תנועתית שאוסרת על בנות לרקוד תחת תאורה מלאה. בישיבות מליאה או בוועידה התנועתית לא קיבלו החלטה להחשיך את האולם כשחניכות רוקדות, כי זה לא מעניין אותם, הם יודעים שלעם ישראל יש בעיות בוערות יותר מוויכוחים על סטיקלייטים. מה שכן, הרבה סניפים מתמודדים עם השאלה איך לרצות את כולם: הם יודעים שיש בנות שאינן מוכנות לרקוד בפני גברים, אבל יש גם בנות שרוצות מאוד לרקוד במסגרת שבת הארגון. כמובן, אלו יכולות להיות אותן הבנות. אז מה עושים? לא מפוצצים את העסק, לא מקימים קול זעקה ולא מפצלים את הסניף לשניים, אלא מוצאים פתרון יצירתי. המילים "אולטרה סגול" אינן מופיעות בשולחן ערוך, זאת לא הלכה שהוכתבה מרבנים כלשהם, אלא דרך התמודדות שצמחה מהשטח. אתה יכול לחלוק עליה, אבל לחברי בני עקיבא אין את הפריבילגיה לשלול את מי שחושב אחרת, כתנועה רחבה הם צריכים להתמודד עם ריבוי דעות, רצונות וצרכים - ועומדים בזה בגבורה.
ל-2: נדלקת על המילה "הקצנה", הא?
אתה פשוט נהנה להשתמש בה, היא מככבת בכל טוקבק שיוצא ממקלדתך, בהטיות שונות: “הקצנה דתית בבני עקיבא", “התנועה הולכת ומקצינה", “התנועה הולכת לפי הרבנים הקיצוניים". למרות אהבתך למילה הזאת, לא ברור איך אתה מגדיר אותה - האם כל מי שנמצא מימינך או משמאלך על סקאלה כלשהי, בהכרח נמצא בקצה הסקאלה? אבל עזוב, לצורך העניין נקבל את עולם המושגים שלך. גם איתך לא נתווכח, והפעם מהסיבה הפשוטה שאולי אתה צודק. קשה לבדוק זאת סטטיסטית, אבל יכול להיות שחלק גדול מהנוער מאמץ את התפיסות הקיצוניות יותר, המחמירות יותר, הרדיקליות. אם זה נכון, למה הם נתפסים דווקא לגישות האלה? כי הם בני נוער. יש להם אנרגיות, הדם שלהם חם, הם נמשכים לשאיפות גבוהות ובלתי מתפשרות. זה בא לידי ביטוי במגוון תחומים, ולדעתך זה מתבטא באופן מעוות בכל הנוגע להלכה או לתפיסה הדתית. אבל הקפדה הלכתית היא רק דוגמה אחת קטנה של התופעה, ויש גם דוגמאות משמעותיות יותר להחמרה: אידיאליזם, מסירות נפש, מלחמה על נפשו של כל חניך, התמסרות במלוא הכוחות להדרכה או להפעלת מועדוניות בשכונות עולים, לקיחת אחריות על החברה. הלוואי שכולנו נלך לחומרה בדברים האלה, כמו החבר'ה הכל-כך ראויים להערצה בסניפים.
ל-3: שמור את המושג "חילול השם" למקומות שאליהם הוא שייך
זו כמובן תגובה מכיוון אחר: היחס לבני עקיבא כחילול שם שמים הגדול ביותר בהיסטוריה. אף על פי שהתגובה הזאת היא האנתיטזה המוחלטת לשתי קודמותיה, כולן נמצאות על ציר אחד - זה שבינו לבינה. היחס החיובי או השלילי לבני עקיבא נקבע אך ורק לפי העמדה בסוגיות הצניעות, ההפרדה בין המינים, הדרת נשים וכל היתר.
גם לך, מגיב 3, אין צורך לענות. לך תתווכח עם מגיבים 1 ו-2, ותגידו לנו כשאתם מסיימים, שנדע להזמין אמבולנס. הכי קל לתקוף זה את זה מבלי להיפגש חזיתית, רק על גבי צג המחשב; לנהל תנועה שמכילה את כל הזרמים, וצועדת במסע ארוך שכולו מתנהל בין הטיפות, זו משימה שרק מעטים יודעים לעמוד בה.
ל-4: זה לא בני עקיבא של היום, זה אתה של היום
זאת אולי התגובה הנפוצה ביותר: לעטוף את העוקצנות והתוקפנות במעטה רך של נוסטלגיה מתקתקה. אח, בני עקיבא של פעם. היה טוב, היה כיף, רכשנו גם ערכים, גן העדן של ילדות היה פורח, ליד העצים צחקו הבנות וענו בזמרה "הי ילל", השירים המשחקים איפה הם עכשיו. לעומת זאת, מאז שעזבנו את התנועה, חלה הידרדרות מוחלטת בכל קנה מידה.
איך זה קרה? קודם כל, זה לא קרה. בני עקיבא היום נמצאת בנקודת שיא. אחרי שנים רבות של תרדמת, פחות או יותר מאז שבוגרי התנועה הפסיקו לצאת להגשמה בנח"ל, יש היום כמות ואיכות אדירה של עשייה, חינוך, מעורבות חברתית, תודעת שליחות. אם בכל זאת הכל נראה שחור, יכולות להיות לכך שתי סיבות: האחת - חוסר הכרות עם התנועה. אתם מכירים את הילד שלכם, חבר אחד בסניף אחד, וגם על מה שהוא עושה אתם בקושי יודעים. כל שאר המידע מגיע אליכם דרך אמצעי התקשורת, שממילא הצבע הדומיננטי שם הוא שחור, הוורוד ממש לא באופנה.
אבל הסיבה השנייה היא שאתם השתניתם. אנחנו, בוגרי התנועה, לא מתגעגעים לבני עקיבא של פעם, אלא לעצמנו של פעם. כשגם אנחנו היינו צעירים, מתלהבים, מדברים בלהט על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, בלי לחשוב על בנק ישראל. אבל הזמן עבר, ויישרנו קו עם הסטנדרט המבוגר: נטפל לקטנות, מדבר מול מבוגרים אחרים (מזכ"ל, רכזים, “הרבנים", כאילו לא הנוער הוא שמוביל בפועל תהליכים), לא מתעניין באידיאלים, חשוב לו בעיקר שהבן שלו יחזור בשעה סבירה ובלי פתק שדורש לשלם על מסע או טיול. שבת הארגון היא הזדמנות לחזור להיות צעירים לרגע, לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים. חבל שאתם, כותבי תגובה 4, לא מנצלים אותה.
לכולם: המשיכו להגיב
כן, תגיבו, אבל באופן ענייני. חברי בני עקיבא זקוקים לנו, בוגרי התנועה. הם ישמחו לשמוע חוות דעת מנוסה, שקולה ולפעמים מקצועית, אבל במקומות שבהם הם באמת צריכים את זה. בדילמות החינוכיות, בהתמודדויות הנפשיות, באתגרים החברתיים בשבט ובסניף, בהתלבטויות איך נכון לפעול בקהילה ולבנות חברה צודקת. בואו נגיב, אבל לא באצבעות שמתשלחות על המקלדת, אלא ביד אחים שלוחה.