הרבנים, הדרשנים והבדחנים לא יכלו לקוות לאקטואליה מתאימה יותר לכבוד חג הפורים. יש לנו הכל: פרסי רשע שזומם להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים; מלך אקזוטי כל-יכול המושל על חמישים מדינה; "איש ימיני" שנפגש איתו כדי לשכנעו להעביר את הגזירה הרעה... רק הנוכחות הנשית חסרה בסיפור, ונאלצת להסתפק הפעם בספסל האופוזיציה. הדרת נשים, אלא מה.
למען האמת, לא ברור מה כל כך מצחיק בפורים. שלא הצליחו להשמיד אותנו? משמח מאד, אבל מה מצחיק בזה? היהודים בשושן בטח לא חשו משועשעים במיוחד כשהמן פרסם את גזרתו, כשם שאנחנו לא מרגישים שהפצצה ההולכת ומתגבשת באיראן היא פצצת-צחוק. גם אחרי שמנצחים במלחמה, והאיום סר מעל לראשנו - כפי שבע"ה יקרה בקרוב גם הפעם - הנוהל המקובל הוא אמירת הלל, סעודות הודיה וכדו', לא נשף מסיכות. "לצחוק מה זו עושה?" ובואו לא נטייח את העובדה שנהרגו שם עשרות אלפי בני אדם, כולל נשים וטף; עסק שכרוך בהרבה מאד דם, צרחות, גופות, איברים קטועים, דמעות, ואנשים מתנודדים על חבל עם פנים סגולות ולשון משורבבת - לא בדיוק הסרט שהיינו רוצים לחשוף אליו את ילדינו התמימים, אפילו שמדובר בשונאי ישראל, שבאמת מגיע להם. גם בלי להיות שמאלני יפה נפש, מישהו באמת חושב ששורה של גופות תלויות על גרדום, הן מחזה כל כך מצחיק, כמו בציורים משובבי הנפש המעטרים את המגילות?
אולי הצחוק של פורים הוא צחוק של שיגעון, של חוסר אונים אל נוכח עולם כל כך מטורף, שהדרך היחידה להתמודד איתו היא להשתגע גם כן. עולם שבו מנהיגים ומדינות משקיעים את מיטב מאמציהם כדי להשמיד עם קטן אחד, שמעולם לא עשה להם כל רע. עולם בו מתקבלות החלטות הרות גורל לפי הטלת קוביה, או לפי העיתוי של הבחירות לנשיאות ומשקלו של הקול היהודי. עולם שרועש וגועש כולו בגלל יהודי אחד שלא כורע ומשתחווה, או בגלל כמה קרוואנים שעומדים על איזו גבעה. עולם של הילולות ומשתאות בלתי פוסקים, של טורים ארוכים של נערות אנורקטיות העומדות בתור לאודישנים של "מלכה נולדת", של פאבים לדתיים עם הכשר כרצון איש ואיש; עולם שבו מתירים הרבנים לאכול מסעודתו של אחשוורוש, ולשמוע שירת נשים בשם חזון האחדות הכוללת, אבל אוסרים ליהודים לעלות לבית המקדש ולהתגרות בהמן.
אם יש היגיון בשיגעון הזה, אנחנו לא מצליחים לראות אותו. אפשר להציע פרשנויות מלומדות, והסברים מפולפלים, ולבנות תיאוריות מתוחכמות, אבל בסופו של דבר המציאות חומקת מכל ניסיון להכניס אותה למסגרת מובנת. מה שנותר לנו לעשות, כמו במשל הידוע של רבי נחמן, הוא לאכול מהתבואה המקולקלת ולהיות משוגעים כמו כולם - כשההבדל היחיד הוא שאנחנו זוכרים שאנחנו משוגעים. מי שינסה לקחת את העולם ברצינות, יאבד בסופו של דבר כל קשר להיגיון ולשפיות. רק מי שצוחק על הכל, שרואה בכל העולם קומדיה אחת גדולה, יוכל אולי לעבור אותו בשלום.
בפורים הזה, נמשיך לרקוד את המחול הנצחי של היהודי הגאה, הצורר הרשע, המלך השיכור והמלכה היפה, שמחליפים מסיכות וזהויות מדור לדור, שמתחפשים כל פעם בדמויות אחרות, שממלאים את אותם תפקידים בהצגה המוזרה הזו. נוותר על הניסיון לעשות סדר בבלגן, נזרום עם העולם המטורף לאן שייקח אותנו, ונצחק על הכל - על המלך, על המלכה, על ארור המן, על ברוך מרדכי, על ערימות של גוויות עמלקיות, ועל משפחות המתנודדות על גרדומי התלייה. עד שיאיר הבוקר למחרת, וכולנו נוריד את התחפושות ונחזור להעמדת הפנים של שפיות ורציונאליות.
פורים שמח!
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן