שלושת מעגלי הצדקה; יחיד – קהילה – מדינה
"כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנוכי מצוך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך בארצך" (דברים טו: ז-יב)
פרשנותו של הרש"ר לפסוקים אלו משקפת הבנה עמוקה של הצורך בשלושת מעגלי הפעילות – היחיד והמשפחה, החברה האזרחית והמדינה – בנושא הצדקה:
"החובה לספק את צורכי העני מכל הבחינות – 'די מחסורו' – יצרה את הצורך שהצדקה לעניים תהיה עניין של כל ציבור יהודי, והרשות בידי הציבור לכוף את חבריו לתת מהונם למטרות אלה. אך מאידך, בכך לא נתמצה קיום המצוה הזאת, אלא היה צורך גם בגמילות חסד של יחידים ובחברות גמילות חסד הפועלות בהתנדבות...התפקיד הנובע ממצות צדקה הוא כה גדול וכה אחראי עד שרק פעולת הגומלין של שלושת הגורמים האלה – הקהילות (רש"ר מתכוון לקהילות הפוליטיות המאורגנות – מ"ה) החברות והיחידים – יכלה להביא לידי קיומו". (ספר דברים עם פירוש הרש"ר הירש, פרק ט"ו, פסוק ז, עמ' קעה).
יש להבחין היטב בין שני מעגלי הצדקה הראשונים ובין המעגל השלישי. על פי פסוקים אלו, שני המעגלים הראשונים, היחיד והקהילה, מבוססים על מצוות עשה של סיוע לחלש ומצוות לא תעשה של איסור להתעלם ממצוקתו. ואולם אין מדובר כאן בכפייה חברתית אלא בנכונות אישית וקהילתית המבוססת על רגשות סולידריות. לעומתן, המעגל השלישי עוסק בחברה הפוליטית המאורגנת ובסמכות הכפייה העומדת לרשותה. מצוות הצדקה משלבת בעצם בין חסד ובין דין, שהרי – כשמה – היא מבוססת על צדק, והצדק הוא תכונת יסוד של האל המשלבת בין מידת הדין למידת הרחמים. נפנה אפוא להצגה קצרה של שלושת מעגלי הצדקה במסורת היהודית. נפתח בפסוקים מפרשת "ראה" ונרחיב למקורות נוספים.
המעגל הראשון – רחמי היחיד: חובת הצדקה היהודית מקפלת בתוכה פיתוח תחושה של רחמים ורגישות ליהודי הנזקק, כפי שעולה מן הפסוק הראשון: " כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים טו: ז). תורת הצדקה אינה מתחילה בחובה המוסרית התבונית הקאנטיאנית ואף לא בחובה הדתית הליבוביציאנית, אלא ברגש האחווה המשפחתי. העני הוא קודם כל אח שאליו מרגישים רגשי אחווה טבעיים. בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות" מציין הרמן כהן בצדק, כי בניגוד לסטואה, אשר העמידה תורת מוסר מופשטת המתבטאת בשלילת רגש החמלה, היהדות רואה זיקה הדוקה בין החמלה ובין ראיית הזולת כחבר.
המעגל השני – פעילות קהילתית וולנטרית: כמו שראינו, מצביע רש"ר הירש על קיומם של שלושת מעגלי הצדקה בציוויי התורה המופיעים בפרשת ראה. על אותו הפסוק שהבאנו בדיוננו במעגל הראשון, "כי יהיה בך אביון...", אומר רש"ר הירש: "כי יהיה בך אביון יכול להיאמר רק לציבור שהרי אי אפשר לומר ליחיד 'כי יהיה בך אביון'" (פירוש הרש"ר הירש לדברים טו; ז). כאן עדיין מכוונת התורה לרחמי האדם, אך היא פונה גם אל הקהילה בדרישה שלא תתעלם מהעני. רגש האחווה אינו יכול להתבסס על תחושות אינדיבידואליות בלבד אלא גם על תחושת "אנחנו" קהילתית. קיים מרחב ביניים המגשר בין ציוויי התורה לפרט ובין יכולת הכפייה של חכמים הקשורה לרובד של החברה הפוליטית המאורגנת. וכך למשל פותח ה"שולחן ערוך" את הלכות צדקה: "מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכמה פעמים נצטווינו בה במצוות עשה ויש לא תעשה במעלים עין ממנו" (הלכות צדקה סימן רמז, סעיף א).
בעולם הקהילה היהודית המסורתית, התבטא המעגל השני בקיומן של מסגרות שונות של התארגנות חברתית שאינן מכוונות מלמעלה (מהנהגת הקהילה הממוסדת), אלא צומחות מלמטה מתוך רצון החברים. בתי כנסת, "חברה קדישא", חברות לימוד ועוד הן רק דוגמאות אחדות להתארגנויות כאלה בקהילות השונות.
המעגל השלישי – כפייה חברתית: יסוד החמלה והאחווה הוא רק צד אחד של תפיסת הצדקה היהודית, שכן הוא מאוזן על ידי החובה ואף הכפייה למתן צדקה. כאן אנו מצויים במחוז האובייקטיבי – המשפטי של מושג הצדקה.
מידת הכפייה על הצדקה עולה בבירור מפסק הרמב"ם: "מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחים ממנו מה שראוי לו ליתן וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות". (הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה י). אינני מציע לאמץ את השימוש במלקות, אך אפשר להשליך מכאן על מדינה יהודית שאמורה להיות מדינת רווחה, הגובה בכפייה מס הכנסה פרוגרסיבי גם למטרות חברתיות בהתאם לרמת ההכנסה של האזרח.
לסיכום: במציאות של ימינו דרוש שילוב בין שני המעגלים יחיד וקהילה, המבוססים על רגש החמלה והאחווה הוולנטריים, ובין המעגל השלישי, הכפייה החברתית. זאת הסינתזה הרצויה בין חיזוק הצדקה הוולנטרית אשר לה מטיפים אידיאולוגיים ימניים "רחומים", ובין הצדק החברתי המדינתי שאליו חותר השמאל.