יש לי לא מעט חברים, הסבורים שמדינת ישראל היא כיום האויב מספר אחת של העם היהודי. בדרך כלל אני חושב שהם קצת מגזימים, אבל שבוע כמו זה גורם לי לתהות שמא בכל זאת יש משהו בדבריהם.
אז מה היה לנו השבוע? "התקדמות" במשא ומתן עם הפלשתינאים, לקראת איזה הסכם אוסלו ג' חלילה; שחרור סיטונאי של מחבלים רוצחים, שכבר הפך לעניין שבשגרה, כאתנן לראשי המחבלים, שייאותו בטובם להסכים לקבל מאיתנו עוד חלקי ארץ ומתנות; יהודים נרצחים בפיגועי טרור; הפגנות פרועות של המוני מסתננים מאפריקה, המציפים אותנו בגלי פשע, אלימות והתבוללות, בחסות תומכיהם מהשמאל; ומימון ממשלתי להפלות, שפירושו הוא שכספי המיסים שלכם יממנו רצח של עוברים, שכל פשעם הוא שבאו בזמן לא נוח לאמם. לקצבאות ילדים אין תקציב, וגם לא לכמה תרופות חשובות וחיוניות, אבל להשמדת עוברים - יש גם יש.
וכל הדברים האלה קשורים אחד לשני, והצד המקשר ביניהם, הוא מחיקת הזהות היהודית של המדינה ושל העם היושב בה. בין אם מדובר בעקירת יהודים מאדמתם ומבתיהם לטובת הערבים, בעידוד רבבות אפריקאים להתיישב בתוככי ישראל, בסטירת לחי למשפחות השכולות ולנפגעי הטרור, או במיעוט הילודה באמצעות הפלות - כל הדברים הללו, ורבים אחרים, מצטרפים לרשימה ארוכה שקשה מאד להתעלם ממנה, גם אם נרצה להיות אופטימיים ו"ממלכתיים". ישנם כוחות מסוימים המושכים בחוטים, בגלוי ומאחורי הקלעים, שמטרתם המוצהרת היא מחיקתה של היהדות, והפיכת עם ישראל לבליל של ערב רב. מדינת ישראל, החוק ובתי המשפט, הם הכלי שלהם למימוש אותה מטרה.
אינני חרדי בהשקפתי, ובטח לא חסיד סאטמר. אני רואה בקיבוץ הגלויות וביישוב הארץ נס אלוהי, התגשמות נבואות התורה, שעליו יש להודות לה' בכל פה. אבל חייבים לדעת להבחין בין העם ובין המדינה. הדמוקרטיה בישראל היא במידה רבה אחיזת עיניים. לא העם הוא שקובע, אלא אלה היושבים במקומות המתאימים, ממומנים בתקציבים ממקורות אנטישמיים שונים, וחולמים על סופו של העם היהודי. הם מובילים אותנו פעם אחר פעם כצאן לטבח, ואנחנו הולכים אחריהם בעיוורון או מתוך יאוש.
זקנים כמוני עוד זוכרים את ימי ממשלת רבין ואוסלו, את המאבקים הסוערים, ההפגנות והמחאה הציבורית. באותו זמן עוד היה בנו כוח לעמוד על שלנו, למחות נגד הטירוף, הרשעות והאיוולת. איפה כל זה היום? העם התייאש מהמדינה, איבד כל תקווה, וכמו חולה סופני הוא בולע כל רעל שמזריקים לו. שישחררו מחבלים, שיהיו פיגועים, שיעקרו ישובים, שיתנו זכויות לסודנים. די. גמרתם אותנו. אנחנו נכנעים. אף אחד לא מקשיב. לאף אחד לא אכפת. אין טעם להיאבק. תעשו מה שאתם רוצים, ותנו לנו למות בשקט. רק אם אפשר, קצת משככי כאבים בדמות תוכניות ריאליטי, שיטמטמו אותנו עד שלא נרגיש את הסכין השוחטת את צוארנו.
שאלתי לא מזמן את חבריי, האם מישהו יכול לתת למדינת ישראל מחמאה מוצלחת יותר מאשר "היא יותר טובה מאושוויץ". לא קיבלתי תשובות מוצלחות. נכון, באושוויץ היה הרבה יותר גרוע, וגם בגלות בכלל. אבל להיות יותר טובה מאושוויץ, זה כמו להיות יותר צדיק מהיטלר - לא בדיוק הכבוד הכי גדול. ובימים כאלה חייבים לבחון מחדש, מה בדיוק תורמת המדינה לעם ישראל, חוץ מביטחון ונוחות - שבעצמם הולכים ומתערערים בכל המישורים? האם יהודי שחי היום בארץ - בשדרות, בדרום תל אביב, בשומרון, ובכל מקום - מרגיש בטוח יותר מאשר באמריקה? האם הנוחות והרווחה טובים יותר מאשר בגרמניה או נורבגיה? פעם דברו על מניעת התבוללות; האם כיום זה עדיין נכון? הספינה שוקעת, ואנחנו ממשיכים להפטיר שמצבנו עדיין טוב יותר מאשר בים?
אני לא מצפה מהמדינה לניסים, ולא שתפתור את כל הבעיות. כמו שכתבתי לא מזמן, המדינה איננה אלוהים. אבל אם מנהיגיה לא מסוגלים אפילו למינימום של הצבת האינטרסים של העם היהודי בראש מעייניהם; אם המדינה מוכרת את היהודים ואת היהדות בנזיד עדשים, ומפקירה את חייהם ואת כבודם; אם היא מתקפלת בפני כל דרישה של גוי אנטישמי או ארגון שמאל קיצוני - אז החיבור בינה לבין העם ילך ויתנתק, עד שתיהפך לעוד שלטון זר, אחד מני רבים שדכאו את עם ישראל לאורך ההיסטוריה. וכדאי שנהיה מודעים לאפשרות הזו, וניערך בהתאם.