הצעת החוק לרב ראשי אחד, לכאורה הגיונית. בכל ראש מערכת תמיד עומד אדם אחד, ובייחוד הדבר נכון במערכות הלאומיות: נשיא, רוה"מ, יו"ר כנסת, רמטכ"ל, מפכ"ל וכו'. מדוע ברבנות צריך שתיים? מה עוד, לכאורה רב ראשי אחד יותר עדיף על שניים המייצגים פילוג עדתי, שאנו סוחבים מהגלות, ואילו רב אחד מבטא אחדות לאומית.
אנסה לתת שתי תשובות מדוע יש להתנגד לחוק, מצד העניין, ומצד העיתוי.
מצד העניין:
הרבנות הראשית היא גוף ממלכתי, הקושר בין המדינה כמדינה ובין התורה. התורה אינה נחלת הפרט בלבד במדינת ישראל, והמדינה אינה רק נותנת שירותי דת, ככל השירותים שהאזרח הפרטי זכאי להם. התורה קשורה בקשר מהותי ועמוק למנגנון הלאומי עצמו (כגון, תחום הגיור, הנישואין, השפה הרשמית, חוק השבות, השבת, חוק החמץ ועוד). בכלל, הזהות הלאומית שלנו היא זהות דתית.
אבל, אף על פי שאנחנו בתהליכי גאולה, עם ישראל מתקבץ לארצו, חייבים להבין שהתהליך ארוך והדרגתי. קיבוץ גלויות אינו עניין טכני שבו מקבצים אנשים שונים בחדר אחד, אלא תהליך איטי שבו רקמות חיים מתחברות יחד. תהליך קיבוץ הגלויות אינו נגמר, יש עדיין כמחצית מהעם היהודי שאינו בארץ, וגם ההבדלים המנטאליים בין העדות והקבוצות עדיין קיימים. המגמה של האחדות היא ברורה וודאית - אך היא עדיין בעיצומה.
כשם שמבחינה חברתית מנטאלית - אנחנו עדיין לא מאוחדים לגמרי, כך גם בעולם הרוחני. כשהתורה יוצאת לגלות, היא הולכת ומופיעה דרך קבוצות שונות בעם ישראל (קהילות אשכנז וספרד, ועדות רבות נוספות). לכל קבוצה, כמו לכל שבט, יש את האות שלה בתורה, את הסגנון הייחודי שבו היא לומדת ומיישמת את התורה, כשכל הסגנונות יחד בונים את המכלול השלם.
החשיבות לשמור על המסורות השונות נובעת מההבנה שהשוני העדתי במסורת אינו רע במהותו, כי הוא מבטא גוונים שונים בתורה המשלימים זה את זה. לצורך הדוגמא, המגן אברהם כותב (בהקדמה לאו"ח סימן סח) שהסיבה שיש נוסחאות תפילה שונים נובעת מכך שיש 12 שערים בשמים כנגד 12 השבטים, ולכל שבט שער ומנהג משלו. כלומר החלוקה העדתית-דתית אינה רק בדיעבד אלא לכתחילה. מוסיף עליו הרב קוק (ישראל ותחיתו כז), שגם בגאולה, שהאומה חוזרת לחיות כגוף אורגני אחד, תישאר החלוקה הפנימית לשבטים, חלוקה בעלת משמעות רוחנית.
כשם שתהליך קיבוץ הגלויות צומח מלמטה למעלה, לא בכפיה ובכוח, ק"ו שהתהליך הרוחני, שבו התורה מתקבצת על כל הסגנונות השונים לכלל מארג אורגני אחד, חייב לצמוח מלמטה למעלה, ולא בכפיה מלאכותית, המזיקה לו.
תהליכים רוחניים לא מתנהלים ע"י חוקים בכנסת אלא מובלים ע"י גדולי הדור השונים, המדריכים כ"א את עדתו, ע"פ הסיעתא דשמיא שיש לו לשם כך. יום יבוא ונזכה לסנהדרין, שתדע לאחד את הכל יחד, מבלי למחוק או לטשטש שום סגנון וגוון. עד אז, אנו חייבים להתאזר בסבלנות, "ואל תיטוש תורת אמך". כל עוד היהדות מורכבת משתי עדות מרכזיות, אשכנזים וספרדים, אנו צריכים ראשי עדה ממלכתיים לכל אחת מהן.
מצד העיתוי:
אנו בתקופה שבה יש ניסיונות גדולים להפריד או לפחות להחליש את הקשר שבין התורה למדינה. חלק גדול מהמאמצים מרוכזים סביב פגיעה במעמדה וכוחה של הרבנות הראשית, בתור הגוף שמבטא את הקשר שבין הדת והמדינה. לצערי חוק זה רק מצטרף להחלשה הכללית.
אם נתייחס לדברי משה רט, הרי שמשפט אחד מגלה את היחס שלו למוסד הרבנות הראשית: "רב ראשי, אם בכלל נחוצה משרה כזו, אמור לייצג את התורה והיהדות" עכ"ל. מי שלא מבין את הצורך ברב ראשי (אותה משרה שהרב קוק חשב שהיא חשובה מאד, והלכו בעקבותיו הרבנים גורן, שפירא, אליהו, עובדיה ועוד) עדיף שיעשה שיעורי בית לפני שהוא מתבטא נגדה. מי שלא רואה צורך ברבנות ראשית - ישמח לצמצם את המשרה לרב אחד - כך יהיה לנו רק רב ראשי אחד מיותר... אולם מי שמבין את גודל הערך של מוסד זה, צריך לצאת לעזרתו ולהגנתו. זה לא לטובת מוסד הרבנות - זה לטובת מדינת ישראל, עם ישראל, ותהליך הגאולה בכלל.
לסיום, אני פונה מכאן לשר נפתלי בנט, שמצהיר שהוא הולך יחד עם הרבנות הראשית ולא מתכוון לעקוף אותה, לשמוע לקריאתה של הרבנות הראשית נגד החוק הזה, למשוך ידיו ממנו, ולעמוד בדיבורו.
הכותב הוא ר"מ במכינה הקד"צ בעלי. הדברים נכתבו על דעתו האישית