מאז רצח רבין, מדי שנה בשנה, מתכנסת בכיכר עצרת שכותרתה "כן לשלום לא לאלימות" ובמרכזה עומדים ההתמקדות בתהליך השלום, הסכמי אוסלו ואישיותו של יצחק רבין. נושא שכזה והתמקדות שכזו מדירים חלקים נרחבים בעם מהשתתפות בעצרת. בשנה שעברה, לראשונה, צצה הזדמנות:
פעולותיו והשקפת עולמו של רבין הוסטו לקרן זוית ובמרכז העצרת הועמדה ההתנגדות, לה אנו שותפים מלאים, לרצח של מנהיג יהודי ע"י יהודי. הרצח מנוגד לתפיסת עולמנו, לתורתנו ולמוסר הטבעי.
בשנה שעבר, בירך מזכ"ל בני עקיבא דני הירשברג על השינוי בתוכנית העצרת, ונענה להזמנה לנאום בה. תגובתו של הירשברג עוררה אהדה רבה מצד אחד, ומצד שני נתקלה בביקורת חריפה מכיוונו של סניף בני עקיבא מאיתמר שטען שאסור ללכת לעצרת מכיוון שהיא לזכרו של יצחק רבין שבין שאר פעולותיו חתם על הסכמי אוסלו, שלטענתם - הובילו לרצח אלפי חפים מפשע. ברור לי בלי ספק שפנייתם נבעה מתוך כאב לב אמיתי וכנה, אך לדעתי יש כאן פספוס גדול. זהו הרי היופי בעצרת החדשה - שימת הרצח במרכז ולא את האדם.
בעקבות מכתבם של חברי סניף איתמר, כתבנו אני ותהל אוברמן מכתב נגדי המעודד את דני הירשברג ללכת ולנאום לעצרת. המכתב פורסם בכלי התקשורת ועורר הדים. לאחר פרסומו, האמנתי שנוכל להראות לכל עם ישראל שהציבור הדתי יכול לצאת ולהפגין בהמוניו, כשם שהוא זאת בנושאים הקשורים ליישוב ארץ ישראל.
לצערי הרב התבדיתי. אומנם בעצרת הייתה נוכחות מכובדת לנוער הקיבוץ הדתי, ולעוד סניפים ספורים של בני עקיבא, אך תחושתי הכללית היתה שיש יותר דוברים עם כיפה על הבמה מאשר כיפות בקהל.
למרות האכזבה בשנה שעברה, אני מתכנן להגיע לעצרת גם השנה. הסיבה היא שבעצרת הרגשתי תחושה של שייכות. הרגשתי שהאנשים שהגיעו אליה ממגזרים אחרים שמחים על העובדה שבני הציונות הדתית באים ולוקחים בה חלק, וחשתי שאני חלק מעם ישראל בלי סקטוריאליות ומגזרים. התחושה שהתהלכתי עמה במהלך העצרת היתה שלמרות חילוקי הדעות הרבים שהיו לי עם האנשים שהשתתפו ונאמו בה, הצלחנו להתעלות מעליהם ויצרנו קבוצה אחת שאומרת בקול רם וברור כי אנחנו מתנגדים לרצח, ובדעתנו להיאבק על מנת לשמור על הצביון היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל.
גם השנה אני מבקש לא להיות אחד בין יחידים. העצרת תתקיים בין כה וכה, ובסופו של יום אנחנו שואלים את אותן השאלות: האם נרים את הכפפה? האם הציבור שלנו יגיע לעצרת בהמוניו?
דווקא בימים בהם המחלוקות בינינו רק הולכות וגוברות והמגזריות פושה בכל חלקה טובה, נודה על ההזדמנות שנפלה בחלקנו, להביא לידי ביטוי בסיס ערכי משותף בין המגדרים. נדמה לי שזו הזדמנות פז להצהיר על המכנה המשותף הבסיסי לציבור רחב, שאף אנחנו חלק ממנו.
הכותב הינו תלמיד ישיבת השילוב מעלה גלבוע ופעיל בתנועת נאמני תורה ועבודה.