יש משהו בחג הסוכות, שמקשר אותו לכל אומות העולם. החל מקרבנות החג הבאים כנגד שבעים האומות, דרך ההפטרה בספר זכריה, המתארת כיצד יעלו כל העמים לחגוג את חג הסוכות בירושלים, ועד לדברי חז"ל במסכת עבודה זרה, על הסוכה כמצווה שתינתן לגויים בעתיד.
היחסים בין עם ישראל ואומות העולם תמיד היו מורכבים, ובדורות האחרונים התוספה להם מורכבות יתרה. עד העידן המודרני, ניצבו ישראל והעמים משני צידיו של קו הפרדה ברור: מצד אחד עם ישראל, העם הנבחר, המאמין בתורת האמת, ומהצד השני הגויים החשוכים, הטועים, עובדי האלילים. בין שני הצדדים התנהלו לעתים חילופי דברים, לפעמים חילופי מהלומות, ולעתים תכופות גם חילופי אש - אבל בכל המקרים נמתח הקו המפריד באותו מקום, בין ישראל לעמים.
אולם מאז תקופת ההשכלה והתפשטות החילון בעולם, נמתח קו חדש המחלק את האנושות לשניים; קו שאינו מפריד בין עמים שונים - אלא בין דתיים וחילוניים. החלוקה הקודמת לא התבטלה, אבל חזית חדשה נפתחה, חזית המאבק בין דת ואתיאיזם, בין אמונה לכפירה. ובמאבק הזה מוצאים היריבים את עצמם מחולקים בצורה שאינה מבדילה בין עמים שונים, ולעתים חותכת בתוך העם עצמו: יהודים דתיים נמצאים באותה סירה יחד עם נוצרים ומוסלמים מאמינים, כשמעבר למתרס ניצבים החילוניים והאתיאיסטים בני העמים השונים, מאוחדים גם הם סביב השקפתם החילונית.
נוח להישאר עם הגבולות הישנים והמוכרים, של יהודים מול גויים. המציאות בה קיימת מדינת ישראל, אכן מחייבת אותנו להתעלם מההבדלים בין דתיים לחילוניים, ולהתאחד כנגד האיומים המשותפים מצד הגויים - וטוב שכך. אבל אסור לשכוח שבנוסף לאיום על קיומו הפיזי של עם ישראל, קיים גם איום רוחני מסוכן לא פחות. ושני האיומים הללו קשורים אחד בשני, לא רק באופן נסתר אלא גם בגלוי; כולם רואים היום כיצד אירופה, ההולכת ומתחלנת, הולכת ומאבדת כתוצאה ישירה מכך גם את עתידה ואת זהותה הלאומית, ונכבשת ברגלי המוסלמים המאמינים. ותהליכים דומים ניתן לזהות גם פה בארץ.
בעבר, כשהאמונה הדתית היתה נחלתם של בני האדם כולם, התנהלו הויכוחים סביב השאלה איזו דת היא הנכונה. כיום הויכוח הוא בסיסי הרבה יותר, על עצם האמונה באל, ובמאבק כזה אין לנו את המותרות להיות בררנים בבחירת השותפים. נוצרים, מוסלמים ובני דתות המזרח הרחוק, נוטלים חלק גם הם במערכה נגד הכפירה ובנותיה - החומרנות, הנהנתנות, האינדיבידואליזם והאגוצנטריות. ולעתים הם עושים עבודה טובה, שיכולה להיות גם לנו לעזר. כסטודנט לפילוסופיה אני מוצא את עצמי נזקק לא מעט לעבודתם של פילוסופים והוגים נוצרים בני זמננו, המגינים ומחזקים את העמדות התיאיסטיות והדתיות - בעוד שלמרבה הצער, הפילוסופיה היהודית הדתית עדיין תקועה אי שם בימי הביניים.
אנו חיים במקביל בכמה מעגלי זהות; הזהות האנושית האוניברסאלית, הזהות הלאומית, הזהות הדתית וכו'. אחד מהמעגלים הללו הוא המעגל של האמונה באל. כשם שזהותנו הלאומית-יהודית אינה מפקיעה את זהותנו האנושית הכללית, כך זהותנו הדתית-יהודית אינה באה על חשבון זהותנו כמאמינים "כלליים". מובן שהמעגלים המצומצמים יותר הם המייחדים אותנו מכל השאר, אך אין זה אומר שצריך להתעלם מהמעגלים הרחבים יותר. ואם אנו יודעים להתעלם מההבדלים בינינו לבין יהודים אחרים, או אפילו בני עמים אחרים, במאבק מול אויבים משותפים כמו הטרור המוסלמי - אין סיבה שלא נלמד לשתף פעולה גם עם בני דתות אחרות, במאבק מול האתיאיזם והחילון.
אולי חג הסוכות הוא הזמן המתאים להשמיע את הקריאה, "מאמיני העולם התאחדו!". קראתי בימים אלה את הספר "עולם הדתות" (מסדרת לקסיקון דביר), הסוקר את תולדותיהן והשקפותיהן של הדתות השונות בעולם, ושלא במפתיע, יש הרבה יסודות משותפים בין כל האמונות השונות. בסופו של דבר כולם מכוונים כלפי האל האחד, גם אם ישנן מחלוקות לגבי הדרך הנכונה לפנות אליו. כיהודים, עלינו להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, ולהדריך את עמי העולם כלפי האמונה הטהורה והמזוקקת - ואולי בדרך גם להיזכר באמצעותם בכמה דברים שכבר שכחנו. החשש מפני מיסיון והמרת דת אמנם קיים, אבל זניח לעומת האיום של מגיפת החילון האוכלת בעם - ולהפוך לאתיאיסט זה לא פחות חמור מלהתנצר! (עי' רמב"ם הלכות תשובה פ"ג).
מתוך שיתוף פעולה בין דתי, מבלי לוותר חלילה על הייחוד היהודי, נזכה בע"ה להגיע ליום בו יתקיים הכתוב: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד".
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.