כמדי שנה, אנו זוכים לשמוע בסביבות פורים לא רק את קולות החגיגות והנפצים, אלא גם קולות של בכי ומספד, המבכים את מעשי הטבח הנוראים שמחוללים היהודים מדי פעם באויביהם. מחיית עמלק וההרג המתואר במגילה עומדים כמובן בראש דוכן הנאשמים, כשהם מושווים (איך לא) לשואת יהודי אירופה (כאילו שיש משהו אחר שאפשר להשוות אליו); והשנה הצטרף לדוכן גם מאיר הר-ציון ז"ל, הלוחם האגדי שהלך לעולמו בסוף השבוע, שבעיניהם של אנשים מסוימים אינו אלא פושע מלחמה.
ההתבכיינות המוסרנית הזו מראה על רדידות מחשבתית ועיוות בתפיסת המציאות, הנמנים לצערנו על המחלות הנפוצות בדורנו. מן הראוי לציין חלק מהשגיאות העומדות מאחוריה.
העיוות הראשון הו השיפוט המוסרי של תקופות קודמות על פי קני המידה של ימינו. מלחמה תמיד היתה חלק לגיטימי מהתרבות האנושית, ותמיד היו לה נהלים ומנהגים משלה, השונים מאלה השגרתיים. יתכן שבעתיד - כך אנו מקווים - נגיע למצב של שלום עולמי, בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. האם יהיה זה מוצדק אז, מצידם של בני אותה תקופה, לגנות את כל הלוחמים מראשית האנושות ועד דורם כ"פושעים" ו"רוצחים", בשל עצם השתתפותם במלחמות? בהחלט לא. גם אם המוסר האנושי מתקדם (מה שלכשעצמו מוטל בספק), כל אדם נשפט בהתאם לזמנו ולסביבתו, ולא לפי איזה ערך מוחלט שאינו בר מימוש. בעולם העתיק מלחמה היתה עניין של הישרדות, של להיות או לחדול, והתנהלה תמיד בין קולקטיבים כמו עמים, ולא בין יחידים. להשליך מהתפיסות האינדיבידואליסטיות של ימינו, שרואות רק את הפרט לנגד עיניהן, על המציאות של לפני אלפי, מאות או אפילו עשרות שנים, זה לא רק עיוות אנכרוניסטי, אלא גם התנשאות חסרת הצדקה. ואמרתי עשרות שנים, כי כל מי שאינו עוצם את עיניו יודע היטב מיהם ומהם הערבים הנלחמים נגדנו, ומה דרכי הלחימה המועדפות עליהם, שמפניהם הגנו עלינו מאיר הר-ציון ודומיו. רק מי שחי בדיסנילנד או בלה-לה-לנד, ומתבלבל בין לוחמים לבין חולמים, יכול לבוא בביקורת על אלה העומדים בחזית הג'ונגל ומונעים מחיות הפרא להתפרץ לביתו החמים.
העיוות השני קשור לתפיסה של החיים ושל העולם, תפיסה הנצמדת לחיים בכל מחיר, כשהיא רועדת מפחד מפני המוות, ומוכנה לרוקן את החיים עצמם מתוכן כל זמן שקליפתם נשמרת. תפיסה שאין לה אלא עולם אחד, ואין מטרתה אלא ליהנות ממנו כמה שיותר. היא אינה מוכנה להילחם ברשע, או אפילו להכיר ברשע; היא תעדיף "להכיל" אותו, להפוך אותו לחלק ממנה ואותה לחלק ממנו, העיקר שלא תצטרך לסכן את עצמה בלחימה. העיקר שדור נוסף יוכלו לנוון את עצמם לדעת מול המסכים המהבהבים, ולא יצטרכו לסכן את חייהם חלילה בשדה הקרב. אין בעצם רעים ורשעים; אם רק נבין אותם ונחייך אליהם, נגלה שכולם בארץ רק רוצים שלום, אהבה וקצת תשומת לב. מתוך סירובה להכיר בקיומו של הרוע, ומתוך הנחות השוויון שהיא מאמצת, מתייחסת תפיסה זו לכל סוגי ההרג כאל שווים. כביכול, אילו הרגת רוצח ילדים כדי לעצור אותו, אתה הופך להיות רוצח כמוהו, לא פחות גרוע ממנו. אל תטריחו את עצמכם בשיקולים כמו צדק; קל יותר לשפוט לפי מראית העין השטחית, ודם משפריץ נראה תמיד מזעזע, לא משנה מאיפה הוא משפריץ. הרגש הופך לבעל הבית על המוסר, בעוד השכל נקשר ומסומם ומושלך למושב האחורי.
אבל הגישה המפוקחת והבריאה, שלא חיה בסרט בארצות האמורות לעיל, יודעת שיש בעולמנו רוע ויש רשעים, ושאין לנו עתיד פה אם לא נילחם בהם ונבער אותם. אנחנו לא ששים לקרב ולא צמאי דם - אבל יש לנו לא מעט אויבים, שהם בהחלט כן. וכלפיהם צריך להתנהג בדיוק ברמה שלהם. זה לא משפיל או מזהם אותנו, ולא הופך אותנו להיות "גרועים כמוהם", בדיוק כמו שהרופא החותך את הגידול הסרטני אינו הופך להיות גרוע כמו הסרטן. כשנמצאים בג'ונגל מלא חיות טרף, הפשע האמיתי הוא להעמיד פנים שהאריות סביבך אינם אלא חתולים חמודים שרוצים לשחק.
אנחנו חוגגים ונמשיך לחגוג את פורים, פסח, חנוכה ושאר החגים בהם אנו מציינים את נצחוננו על אויבינו; ונמשיך להוקיר ולכבד את זכרם של אלה שמסרו את נפשם באותן מלחמות צודקות. וכל המוסרנים המתבכיינים למיניהם, מוזמנים לחגוג עם חבריהם ההומאניים בארצות השכנות, שללא ספק יקבלו אותם בזרועות פתוחות.
פורים שמח לכולנו!