המחשבה שניתן להטמיע את הציבור הסרוג בגוש ימני גדול התגלתה כטעות. מצד אחד פתח כישלון האיחוד עונה נוספת של הספדים למפלגה הדתית לאומית, אך מצד שני הוכח, שחרף תהליך ההתפוררות המתקדם של הקולקטיב 'ציונות דתית', מסתבר שעדיין ישנה חיה כזאת, אמנם היא פצועה וחבולה, אבל עדיין מסרבת להתאבד. עכשיו, כשברור שלא תהיה ריצה משותפת של ליברמן ואיתם, חייבים שני ראשי החץ של המחנה הימני לחלק ביניהם את המטרות, לפני ההסתערות על קולות הבוחרים.
איתם כנראה עדיין לא הפנים מספיק, את העובדה שיש לו ביד שני קלפים, קלף לאומי-ימני וקלף דתי-מסורתי. בניגוד למחשבה הרווחת, כיוון הבריחה המרכזי של המנדטים מתוך המפד"ל, הוא לא ימינה, אלא מזרחה. המנדטים המסורתיים של המפד"ל ברחו לה מזרחה, לש"ס, כי הם קיבלו שם יותר כבוד, והרגישו שם יותר בבית. כדי להחזיר את הבנים האובדים מחיקו של הרב עובדיה, המפד"ל חייבת לנופף בקלף הנכון, ולהציב בית אלטרנטיבי לציבור המסורתי הסרוג שהתנחל בבית של ש"ס. לח"כים הסרוגים אין שום סיבה להתבייש. יש להם אלטרנטיבה ציונית יותר, לאומית יותר, וחברתית לא פחות, מזו של ש"ס. המפד"לניקים צריכים רק לעבור קורס מזורז בהחזרת עטרה ליושנה, ולהתחבר מחדש למחוזות המסורתיים של הציונות הדתית, שהוזנחו.
את הקלף השני, הימני, צריכה המפד"ל להשאיר, עד לבחירות, לגוש של ליברמן, שתפקידו להסתער על המטרה השניה - המנדטים של הליכוד. ליברמן ושותפיו צריכים לגבש גוש ימני חזק שישמור את ראש הממשלה הבא מהרפתקאות מסוכנות. אמנם גם מרכז הליכוד הוכיח שהוא יכול לחשק את העומד בראשו, אבל אסור לסמוך רק על החישוקים הביתיים, וחייבים חישוק חזק, נוסף, מבחוץ.
למפד"ל ולאיחוד הלאומי המורחב, אסור לחזור על הטעות שעשו במערכות הקודמות, בהן הן התקוטטו בלי סוף, על קולו של המתנחל מבית אל, והשאירו בצד את הקול המסורתי, שהצביע לש"ס, ואת הקול החילוני-לאומי, שבחר ליכוד. חבל לריב על מאגר הקולות הקטן ביש"ע. הגרעין הלאומי הקשה לא יברח מהמחנה. את התחמושת כדאי לשמור להתמודדות מול הליכוד וש"ס. שם נמצאים המאגרים הגדולים של הקולות.