בבחירות האחרונות הצבעתי למפלגת 'הבית היהודי'. זו אינה הפעם הראשונה שאני מצביע למפלגה זו אך זאת וודאי מערכת הבחירות הראשונה בה אכזבתי היא כה רבה, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
במערכת הבחירות האחרונה מפלגת 'הבית היהודי' בראשותו של נפתלי בנט רצה עם הסיסמא "משהו חדש מתחיל". סיסמא זו, מבית מדרשו של משה קלוגהפט, נועדה לשדר מסר אחד לשני ציבורים: הדתי-לאומי והכללי-חילוני. לא עוד מפלגת נישה של שלושה מנדטים שעסוקה בעסקנות פוליטית וברדיפה אחרי תקציבי ישיבות תיכוניות והסדר, אלא מפלגה מובילה שעסוקה בתכנים כלל ישראליים ומעוניינת להוביל שינויים בציבור הרחב, אם בנושאי דת ומדינה ואם בנושאי חברה וכלכלה. אחרי הפריימריז, עם בחירת הנציגה החילונית מחד והאיחוד עם 'תקומה' מאידך, המשיכה המפלגה לאסוף בלהט אל שורותיה מצביעים דתיים וחילונים שציפו להתגשמות הבטחות הבחירות.
ההתחלה הייתה מבטיחה. כבר בעת המו"מ הקואליציוני, על אף קולות המחאה מבית פה ושם, השכילו ב'בית היהודי' לחבור למפלגתו החילונית של לפיד ולעמוד איתן מול נתניהו במהלך המו"מ. כך שידרו לציבור הבוחרים שפניהם אכן לאחדות עם כלל הציבור במדינה. אך מרגע התברר תוצאות המו"מ התבררה האכזבה כש'הבית היהודי' פעלה כאחרוני העסקנים. ח"כ אורי אורבך (אדם ראוי ללא ספק) מונה לעמוד בראש המשרד לענייני הגמלאים, שעמד על סף סגירה קודם לבחירות, זאת עקב חשש של בנט מעימותים בסיעה. כך, על חשבון הציבור, קיים בנט את הבטחתו לאורבך למנותו לשר וגם נמנע מעימות עם 'תקומה' בכך שלא הציב במשרד דתות ח"כ שאינו מאנשי שלומם של הרבנים ליאור ומלמד. וכדי שלא יזכה ח"כ של 'תקומה' בתיק בכיר יותר משל אורבך הומצא התפקיד של 'סגן שר הדתות' לרב בן דהן, כאשר בנט מוסיף לשלל תאריו (שר הכלכלה והאחראי לענייני ירושלים והתפוצות) את התואר 'שר הדתות בפועל'. עוד מינוי מבית העסקנים של הפועל המזרחי, היה מינויו של הח"כ הטרי אבי וורצמן לתפקיד סגן שר החינוך, תפקיד שאין בו צורך של ממש אך ברזומה נשמע טוב יותר מסתם חבר כנסת. המינוי האחרון שנודע עליו לפני כשבוע הוא 'מינוי מטעם' של הרב אביחי רונצקי, חברם של שקד ובנט, לתפקיד ראש 'מנהלת הזהות היהודית'. הקמת מנהלת זו שלא הוגדרו תפקידיה ופעולותיה, ולא הובהר עד תום הצורך בגוף חינוכי שכזה הנפרד ממשרד החינוך, מריחה לא טוב. זאת במיוחד כשעלות הקמתה נגזרת מתקציב המשרדים הממשלתיים שעליו כולנו, חילונים ודתיים כאחד, נשענים.
הביקורת הציבורית הפנים והחוץ מגזרית על התנהלות המפלגה עולה כעת בעיקר בנושא בחירת הרב הראשי. חלק ניכר מציבור המצביעים החילוני והדתי בחר ב'בית היהודי' מתוך רצון בהתחדשות (בגבולות האורתודוקסיה) בנושאי דת ומדינה, דבר שיבוא לידי ביטוי בעיקר בהעברה מתפקידם של אלו שאינם נשמעים לפסיקות הרבנים הראשיים ואינם מכירים בחשיבות מאור הפנים לאלו הנזקקים לשירותם. לאחר הבחירות התברר לדאבון ליבנו שבחרנו בהנהגה דומה לזו של המפלגות החרדיות. 'תקומה' שלא נבחרה בפריימריז מצליחה להוביל סדר יום מפלגתי שמרני על חשבון המתפקדים והמצביעים שהובילו את המפלגה לניצחון בבחירות האחרונות. הרבנים טאו וליאור מצליחים לקבוע כיצד יצביעו הח"כים השונים על אף שלא הם העניקו להם את תפקידם הפרלמנטרי. הדבר הגיע לידי אבסורד בכך שהצעתו החשובה של שטרן שנשים יתווספו לגוף הבוחר ברבנות הראשית נתקלה בכתף קרה על ידי נבחרי (ונבחרות) ציבור שחייבים את מקום עבודתם ללא מעט נשים (44 אחוז מהמתפקדים) שבחרו בהם כדי להביא את קולן המושתק גם בנושאים ציבוריים של דת ומדינה. ממעשים כגון אלו עולה מבין השיטין אמירה מתנשאת, ולפיה החילונים והנשים ימשיכו לצרוך את שירותי הדת מהרבנות אך לא יהיו בעלי השפעה.
חשוב לזכור, כשם שהועברה ביקורת ציבורית נוקבת נגד לפיד וסיעתו שרכבו בבחירות על הגל הכלכלי בסיסמתם "איפה הכסף" ולא סיפקו את הסחורה בתקציב החדש, כך יש לבוא בטענות כבר עכשיו אל מול התנהלותה הבעייתית-עסקנית של סיעת הבית היהודי שסחפה אחריה מצביעים בסיסמתה "משהו חדש מתחיל". נפתלי בנט ומפלגתו חייבים לדעת שהתנהלותם הפרלמנטרית, היא ורק היא שתקבע את המשך דרכם בפוליטיקה הישראלית. זה משמעות המושג 'דין הבוחר'.
הכותב הוא בעל הבלוג חמינדוס