למה אנחנו ממהרים לקרוא כתבות על עבירות מין?

המשיכה שלנו לתחום המיני והייצרי, ולכתבות העוסקות בו, לא קשורה כלל לרמת חומרתן של העבירות, או לזעזוע מהן. היא קשורה לצד הייצרי שבנו, לרצון להציץ ולחדור למצבים האינטימיים של הזולת

חדשות כיפה משה רט 23/12/13 16:03 כ בטבת התשעד

למה אנחנו ממהרים לקרוא כתבות על עבירות מין?
shutterstock, צילום: shutterstock

קראתי פעם על סרט אימה ובו צמד פושעים, שנהגו להשליך אנשים לבריכה מלאה בכרישים, ונהנו לצפות בכרישים הטורפים אותם חיים. כשקראתי את זה תהיתי לעצמי, האם מי שצופה בסרט הזה, שונה באופן מהותי מאותם פושעים המופיעים בו. אם מישהו נהנה מצפייה בסצנות של כרישים טורפים אנשים, מה ההבדל בינו לבין אלה שנהנים לצפות במחזות כאלה במציאות? טוב, ישנם כמובן הבדלים קטנים, כמו העובדה שמדובר בסרט ולא באירוע אמיתי; אבל עצם המשיכה למראות כאלה, יכולה לפעמים לנבוע ממקום אפל בנפש (ואני אומר את זה בתור צופה ותיק של סרטי אימה).

נזכרתי בדברים בעקבות הפרשיות "המזעזעות" שנחשפות חדשות לבקרים, על מקרי אונס והתעללות כאלה ואחרים. אני כותב "מזעזעות" במרכאות, כי הן אכן אמורות להיות כאלה, וכי התקשורת מנסה להציג אותן ככאלה; אבל האופן בו פועלת התקשורת ברבים מן המקרים, יוצר בדיוק את ההפך מזעזוע. במקום לעורר את הציבור להתקומם ולתקן את העוולות, הוא פורט על חלקים נמוכים יותר בנפש: על יצר המציצנות.

בחנו את עצמכם: כמה מכם ייכנסו לכתבה המתארת פוליטיקאי שנחשד בלקיחת שוחד, וכמה ייכנסו לכתבה המתארת זמר מפורסם שנחשד בבעילת קטינה? מה יותר מסקרן - תיאור של מעילה בכספים, או תיאור מפורט של אונס ילדה בידי חבריה לכיתה? המשיכה שלנו לתחום המיני והייצרי, ולכתבות העוסקות בו, לא קשורה כלל לרמת חומרתן של העבירות, או לזעזוע מהן. היא קשורה לצד הייצרי שבנו, לרצון להציץ ולחדור למצבים האינטימיים של הזולת. זהו אותו רצון שמזין תוכניות ריאליטי כמו האח הגדול, ושמביא רייטינג גבוה לכל ערוץ העוסק בעניינים מעין אלה.

רבים מאיתנו נמנעים מכניסה לאתרי פורנוגרפיה וזימה, מטעמים דתיים או מוסריים. קריאת כתבות חדשות העוסקות בנושאי מין, זנות, אונס ועריות, מהווה כביכול הזדמנות לממש את יצר המציצנות שלנו "בהיתר". אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו לא קוראים את זה כי זה מגרה ומסקרן, חלילה; לא, אנחנו רוצים לדעת את כל הפרטים, כדי לגלגל עיניים בזעזוע, לצקצק בלשון, ולהתחלחל מהרמה אליה התדרדרנו. ותחת התירוץ הזה, שאולי יש בו משהו מהאמת אבל בטח לא את כל האמת - אנחנו מרשים לעצמנו לקרוא תיאורים מיניים מפורטים, כולל ראיונות חושפניים עם כל הצדדים במעשה וכל הקשורים אליו, ולהכניס את עצמנו לתוך אותן סיטואציות. וכמו שאמר ניטשה: כשאתה מסתכל לתוך תהום - התהום מסתכלת אל תוכך בחזרה.

הדברים נשמעים אולי קשים, אבל מי שנהנה מקריאת תיאורים חושפניים של אונס ומעשים מגונים למיניהם, אינו שונה מהותית ממי שמציץ לחדרי שינה של נשים כדי ליהנות מהן במו עיניו - וממי שעושה את אותם מעשים עצמם, מכוח אותו יצר מציצני ופולשני. כמו עם הכרישים שהוזכרו לעיל, אם אתה נהנה לקרוא על אונס, כנראה היית נהנה גם לצפות בו, אם לא גרוע מזה. חלק מסוים מאיתנו ודאי מזדעזע מכך; אבל האם זה החלק המרכזי? האם כתבות ותיאורים מפורטים כאלה אכן יוצרים זעזוע שיוביל לביעור הרע, או בעיקר מספקים חומר לפנטזיות הסודיות של הקוראים?

קשה לזעזע את צרכן החדשות בין דורנו. אנחנו רגילים לשמוע על אלפי הרוגים בצונאמי בפיליפינים, על טבח המוני בסוריה, על מקרי אונס ומעשים מגונים, ולעבור בלי למצמץ לפרסומות שמציעות לנו שמפו חדש או ביטוח לרכב, כאילו לא קרה כלום. כדי למשוך תשומת לב, מנסה התקשורת להעלות את סף הזעזוע בהתמדה, באמצעות סיפוק תיאורים, תמונות וסרטים מפורטים יותר ויותר, ובכך הופכת את עצמה לפורנוגרפיה. אל תשלו את עצמכם. התעדכנות בפרטיהן של שערוריות מין למיניהן, לא תוסיף לכם שום דבר טוב. היא רק תזהם לכם את הנפש.

אם אנחנו רוצים לתקן את החברה באמת, עלינו להיות שונים מאותם פושעים ורשעים המככבים בחדשות. עלינו להיות מודעים לעובדות הקריטיות, ולהן בלבד. אפשר להיאבק בתופעות כמו אונס בלי לקרוא את פרטי הפרטים של כל מקרה כזה. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם", נאמר בדיוק על כגון אלה. הטהרה מתחילה אצלנו, בעיניים ובראש.

לאתר של משה רט

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן