היום, י"ב במרחשוון, הוא התאריך בו נרצח ראש הממשלה לפני שמונה עשרה שנה. לא משנה איך, העיקר שנציין את היום הזה, אני חושב שאי אפשר להתעלם ממנו, אסור לעבור אותו באדישות. אני נדרש לנושא לאחר ויכוח מעמיק עם מספר בחורים, שנולדו לאחר הרצח, וטענתם כי אינם מבינים מדוע לציין את היום, שהרי "עברו כבר 18 שנים".... אף אני איני מבוגר כ"כ, הייתי בסה"כ בכיתה א' בימים ההם, אך מאז ועד היום, וביתר שאת בשנות התבגרותי המאוחרת, עסקתי בנושא הזה ובמשמעויותיו אלינו, הן מצד הרגש והן מן ההיבט התורני.
כמובן, במוסדות חינוך רבים המשתייכים לציונות הדתית קיימו אתמול טקס זיכרון לרחל אמנו ע"ה, אך לצערי הרב אולי הוזכר בשוליים גם יום הזיכרון של ראש הממשלה, אם בכלל. (אגב, לא זכור שהיו מקפידים לקיים טקס בבתי-הספר ביום פטירת רחל לפני י"א מרחשוון תשנ"ו, כמו שלא נהוג לקיים טקס או אזכרה שכזו בשום יארצייט של אף אחד מגדולי האומה האחרים, כגון: ביום פטירת משה רבנו [ז' באדר] או אהרן הכהן [ר"ח באב] וכן לא ביום הילולת ר' מאיר בעל הנס [י"ד באייר] או ביארצייט של הרב קוק [ג' באלול](.
במחוזות אחרים במדינתנו הקטנה, מתקיים בתאריך זה (או במקבילתו הלועזית) יום עיון והזדהות עם "מורשת רבין" ובמילים אחרות: יום זיכרון להסכם אוסלו ולתהליך השלום שכאילו נגדע עם הרצח. המהדרין שבמחנה זה נוהגים מדי שנה גם להשתלח בכל נאמני ארץ ישראל, בציבור המתנחלים, ברבניהם ובתומכיהם.
בשנים האחרונות ביותר ויותר מקומות מציינים היום את הסולידריות והערבות ההדדית, מקיימים מפגשי הידברות, ומכריזים יחדיו: "לא לאלימות".
אך לעניות דעתי, ביום הזה אמור להתרחש משהו אחר לחלוטין, משהו הרבה יותר עמוק ומהותי. שכן ביום הזה נפגעה מדינת ישראל והעם כולו. לא בתהליך השלום חיבל אותו איש, כי אם בלב האומה. הוא ירה כדור מכוון היטב, שחדר ללב הריבונות, הדמוקרטיה והלאומיות עצמה. זהו אחד האסונות החמורים ביותר שקרו לנו פה ב65 שנות המדינה.
עלינו לראות יום זה כיום אבל לאומי. לא אֶבֶל על אדם מסויים שנרצח ובוודאי לא יום לימוד של מורשתו, אם אכן קיימת כזו (לדעתי מורשתו האמיתית של יצחק רבין היא הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים אותו הוביל כרמטכ"ל צעיר ושאפתן ולא הטעויות הנוראיות שעשה באחרית ימיו, אליהן נמשך ע"י פקידים חסרי בינה, שאינם מכבדים את חוקי המדינה). אם כן לא האדם עצמו שנרצח צריך לעמוד במרכז היום, אלא האֶבֶל הוא על משהו בסיסי שהיה קיים בחברה שלנו - ואיננו עוד. וקשה לי להגדירו ולכנותו, אך לכולם ברור למה כוונתי.
כיוון שאין לנו בימינו נביא שיביא לנו את דבר ה' ישירות, אך בכל זאת אנו רוצים לדעת כיצד להגיב לאירוע כלשהו ע"פ דעת תורה והיאך ראוי לנהוג ע"פ הדיבור במציאות מסויימת, עלינו למצוא בתנ"ך או בדברי חז"ל את המקבילה המתאימה ביותר לאירוע ולמציאות. ההקבלה הטבעית מן המקורות לרצח רבין, היא רצח גדליהו בן אחיקם לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הרבה דומה, הרבה שונה.
גדליה היה המנהיג של שארית הפליטה שנותרה בארץ, מינוי ישיר של מלך בבל. הוא ישב במצפה שבבנימין, כחמש מאות שנה אחרי שישב במקום זה ישב שמואל הנביא בטרם נבנה בית-המקדש. גדליה לא היה מוכן להאמין לאנשי המודיעין, אשר לחשו על אוזנו כי ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה, מתכוון להתנקש בו בקרוב. ישמעאל נתמך ע"י מלך מצרים, שרצה לבטל את המינוי של מלך בבל ולשלוט בנעשה בארץ. בראש השנה, חמישים יום לאחר חורבן בית-המקדש, הזמין גדליה את העם לחגוג עימו במצפה, ובין הבאים הגיע ישמעאל עם משלחתו ועשו כאשר זממו, רצחו את גדליה ואת שאר היושבים עימו. בעקבות רצח גדליה, כל יושבי הארץ ברחו מצריימה כי חששו מתגובתו של מלך בבל. למעשה, זה היה החיסול הסופי של היישוב היהודי בארץ, שעמד בתפארתו כאלף שנה, מימות יהושע בן-נון.
על אותו רצח קבעו הנביאים יום תענית, למחרת ראש השנה, אשר קיים בידי שלומי אמוני ישראל עד היום. ואני תמה ושואל: לאור כל הנאמר לעיל, כיצד רואה ומציינת ההנהגה התורנית בימינו את היום הארור הזה?
לכאורה נראה שבלא כלום, ללא כל יחס. ואם אכן כך, אנא אנו באים? ילדינו כי ישאלונו מחר לאמור "מה זאת?", מה נענה אחריהם?!
הכותב הינו אברך בישיבת הבקעה ”שדמות נריה“