איזו שיטה נפלאה היא הדמוקרטיה. אפשר לעשות איתה כל מה שרוצים. כשאנשי שמאל נושאים שלטים בגנות המתנחלים, או כשמפגינים חברתיים מכפישים את החרדים - זה חופש הביטוי. כשהערבים עושים בהר הבית כבשלהם, ומתעלמים ברגל גסה מהחוק ומהמשטרה - זה חופש הדת. ואילו כשצעירים יהודיים נושאים שלטים בהם כתוב "הר הבית בידינו" - זו הסתה. כמה נפלא. לדמוקרטיה יש מענה לכל מצב.
לא מצאו להם שוטרי משטרת ישראל האשמה טובה יותר כנגד אותם יהודים, מאשר "הסתה". הסתה למה בדיוק? להרס המסגדים? לפגיעה בערבים? מה זה משנה. כולם יודעים שהימין מסית כל הזמן. עצם קיומו הוא הסתה. אז זה פשוט עוד חלק מההסתה המתמשכת שלו. קצת מזכיר את הטענות הידועות על ה"איסור" להתגרות בגויים, לפיהן עצם קיומה של מדינת ישראל הוא התגרות מתמדת באומות העולם. מעניין כיצד הצליחו חסידי סאטמר להשתלט על המשטרה מבלי משים.
מה שהכי נלעג בסיפור הזה, הוא העמדת הפנים המגוחכת, כאילו הבעיה פה היא עם ההסתה נגד הערבים - כאילו הערבים הם החלשים והמסכנים, שהמפגינים היהודים מאיימים על שלומם וביטחונם. זאת בעוד שהאמת הגלויה לעין כל היא, שמשטרת ישראל היא זו שרועדת מפחד, מחשש שמא מישהו ירגיז את הערבים חלילה. כי הערבים, כידוע, הם לא כמו הדוסים האלה, שחייבים לקבל בהכנעה ובהרכנת ראש כל דרישה של הממשלה והחוק; לערבים יש את המנהגים שלהם בכל הקשור לעמידה על זכויותיהם - וחס וחלילה מלערער על זכותם לקיים "מנהגים" אלה... אז במקום להודות בפה מלא שהם מ-פ-ח-ד-י-ם, מעמידים מפקדי המשטרה פני דל גאה, כאילו דאגתם לשלומם של הערבים היא זו שמניעה אותם. הערבים, מצידם, מבינים כמובן היטב את השדר הזה, ויודעים שהם יכולים להמשיך בבטחה להרוס, להשחית ולצפצף על החוק, ואף אחד לא יעז להרים אצבעו כנגדם.
והשדר הזה ממשיך להתפשט הלאה ולהכות גלים, והציבור בארץ, לגווניו השונים, מבין היטב מהי השפה המנהלת את העניינים פה במדינה - שפת הכוח. אם אתה הבריון השכונתי, ששורף את המדינה אם רק מתקרבים אליו, אף אחד לא יעז להתעסק איתך. אתה תשמש כדוגמא לפתיחות, סובלנות ורב-תרבותיות של מדינת ישראל, וכל ביקורת נגדך תוגדר מיד כ"הסתה". לעומת זאת, אם אתה "חנון" ממלכתי ועדין נפש, המנשק את נעליהם של נציגי המדינה ובאי כוחה - צפה לקבל את אותן נעליים רומסות את פרצופך וזכויותיך. אתה תזכה לשמש דוגמא לקיומו של שלטון החוק הבלתי מעורער, וכל ביקורת נגדך תיחשב כהמחשה לחופש הביטוי. מה המסקנות המעשיות שאמורים האזרחים להסיק מזה?
ואם שלטי "הר הבית בידינו" כבר נחשבים להסתה, ויש לגונזם מפחד זעמו של "הפריץ" הערבי - מי יודע על מה ייצא קצפו בפעם הבאה? אולי כדאי ליתר ביטחון לאסור הנפת דגלי ישראל? לשיר את ההמנון? אולי נגזור על יהודים שלא להסתובב עם כיפה וציצית בירושלים, שמא עצם מראם היהודי ישמש כהסתה כנגד המוסלמים? או אולי הגיע הזמן שנודה, שעצם נוכחותנו בירושלים - ובארץ בכלל - מרגיזה את הערבים, וכדאי פשוט שנתקפל מפה?
חבל שחברי הממשלה והמשטרה לא הפנימו עדיין את הכלל הפשוט, הבסיסי כל כך במזרח התיכון, שגילוי חולשה גורר גילוי תוקפנות. ככל שתנסה לשמור על השקט, להרגיע את הרוחות, לפייס ולרצות את הצד השני - כך תגביר את תחושת הכוח והביטחון שלו, ותוביל לביטויים נוספים של אדנות ושתלטנות מצדו. רק מי שעומד על שלו בנחישות, כמו באותם ימים בהם הקריאה "הר הבית בידינו" לא היתה הסתה, אלא מציאות מוחשית - יוכל להגן על עמדותיו ולהשיג את יעדיו.
ולא מצאתי מלים טובות יותר לחתום בהן מאמר זה, מאשר מילות השיר ששמו צוות "לאטמה" בפיו של "שר החוץ השוודי", התרבותי והנאור, באחד המערכונים המצוינים שלהם:
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר אילן. לבלוג האישי של משה רט.