פרי עץ הדר אלו ישראל;
מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל
יש בהם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים
כפות תמרים - מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח
כך ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעש"ט
וענף עץ עבות - מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם
כך ישראל יש בהם שיש בהם מעש"ט ואין בהם תורה
וערבי נחל - מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח
כך ישראל יש בהם שאין בהם לא תורה ולא מעש"ט
אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת
והן מכפרין אלו על אלו (ויק"ר ל,יב)
המדרש שצוטט מוכר בפי כל, בצד מדרשים נוספים המדברים בשבח האחדות הבוקעת מאיגוד ארבעת המינים, "והיו לאחדים בידך" (עפ"י יחזקאל לז,יז; חזון העצמות היבשות). דרשנים והוגים רבים שזרו רעיונותיהם סביב מצוה חביבה וירוקה זו - נטילת ארבעת המינים ונענועם תוך הכרזת "הודו לה'" ו"אנא ה'".
למרות הגודש הרעיוני אני מוצא לנכון לשתף אתכם בהגות מקורית ורעננה, פרי רוחו של הרב יצחק גינזבורג הי"ו, מתוך הספר 'עולמות' (שערים חדשים לקבלה וחסידות, עיבד וערך ניר מנוסי, אחד מן חבריא שומעי לקחו של אחד מגדולי ההוגים המקוריים בני זמננו). הדברים דלהלן נכתבים בעקבות המאמר 'אחדות האחדויות', תוך עיבור צורה ולשון משלי, ודגשים נוספים שנולדו על ברכי האסוציאציה וההמשכה. לפי דרשת-עומק זו ניתן לראות ב'אלמנטים' אלו ארבעה סוגים של אחדות-שותפות המוכרים לנו מן החיים. כולם מסומלים באר היטב בצורה הבוטאנית של ה'מינים' הניטלים למצוה.
ארבעה שותפויות באומה
ההדס מייצג את השורש המשותף של שבטי ישראל, את אחדות המוצא וה'גזע'. פרט הלכתי מרכזי הוא החובה שעלי ההדס יהיו 'משולשים', דהיינו ששלשת העלים ינבטו וינבעו מנקודת מוצא אחת, משורש זהה. מכוונים הדברים כלפי 'אנשי ההדס' החשים שותפות עם שאר חלקי האומה בעקבות השורשים, ההיסטוריה. ההדס איפוא מכוון פניו כלפי העבר.
הערבה היא-היא ברית הגורל; היא ה'מוכה' מבין כל המינים. היא גדלה, כשמה, בערבוביה וברחש מתמיד, ללא הוד והדר. גורלה לא שפר עליה והיא נעדרת טעם וחסרת ריח. היא, הערבה, מייצגת את הגורל המשותף שלנו, בני ברית אברהם. והוא - הגורל המשותף - מחייב אותנו בערבות הדדית, שאף היא נרמזת במילה 'ערבה'. מנקודת מבט זו ניתן להצביע על הערבה כתמונת ההווה, לטוב ולרע, חלילה.
הלולב, המיתמר אל-על ומזדקר בנטיית כיוון ממוקדת, מסמל בבהירות את היעוד המשותף. היעד נמצא בשמי רום, בעולמות שממעל. במקביל, הלולב מאותת לנו לזקוף קומה ולשאוף מעט גאווה ו'לוז של שדרה'. בציר הזמן ברית היעוד ה'לולבית' פונה אל העתיד.
ולבסוף האתרוג - הניטל ביד השניה ומשקיף אל מול שלשת אחיו. הוא מסמל את האחדות הכוללת-כל, שותפות עליונה בכל פינה מן החיים, עבר הווה ועתיד, שורש גורל ויעוד יחדו, בלב אחד ("אתרוג דומה ללב"; תנחומא אמור), בזרימה אחת ובפעימה משותפת.
אגב, בודאי שמתם לב לסדר הלא-שגרתי של פריסת המינים; הדס, ערבה, לולב ואתרוג. זה הסדר בעולמות החסידות והקבלה, והוא עולה יפה מבחינת עבר-הוה-עתיד, והכללתם לעילא באתרוג שהוא 'למעלה מן הזמן', שהריהו "דר באילנו משנה לשנה" (סוכה לא,ב).
פיצולי אחדות
הכל מדקלמים: 'אחדות' ו'איחוד'. מילה זו חביבה במיוחד על מתפצלים ומתפלגים (מלשון מפלגה) למיניהם. למשל, הפילוג ההיסטורי בתנועה הקיבוצית בימי בראשית, לשני מחנות יריבים כאשר רוממות האחדות בדגלם: זרם 'איחוד הקיבוצים' וזרם 'הקיבוץ המאוחד'. ועוד למשל, מפלגת ה'איחוד הלאומי' שאמנם איחדה ארבע קבוצות-לאום ימניות אך נולדה על ברכי התפצלות רועמת מתנועת הציונות הדתית הותיקה. לסידרה זו ניתן לשייך את מפלגת 'אחדות העבודה [פועלי ציון]' בראשית שנות המדינה, ואת... 'האומות המאוחדות', אשר רק נושא-אנטי אחד מאחד אותן - נגד ישראל. אני מבין (גם אם לא תמיד מסכים) שלעתים חילוקי השקפה מחייבים פילוג, אך למה לקרוא ל'חיתוך' - 'איחוד'? האם בפוליטיקה חייבים לאחז עיניים ואזניים?
בחג הסוכות שלפנינו, נזכור ש"כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת" (סוכה כז,ב), המכילה את ארבעת המינים ואת ארבעת השותפויות. אני שומע במילה 'סוכה' סיכוך של הכללה, של הכלה, אך לאו דוקא איחוד, אחדות מלאכותית או טשטוש הבדלים. ארבעת הבנים מ'הגדה של פסח' לא שינו את עורם, הם שונים ואינם מאוחדים לחלוטין אבל גם בסוכות הם מסבים 'בסוכה אחת', תחת קורת סכך משותפת.