הרבה כאב יש בעולם.
וכאשר פונים אלינו לספר על כאב, בין אם הוא מקצועי ובין אם הוא אישי, יש משהו באוויר, שבגללו אנחנו סבורים שמצפים מאיתנו לתשובה. שנאמר משהו, שנדע לכוון, להפנות אצבע, לספר לאן.
בעולם בחוץ קוראים להם יועצים. אלו, לרוב, אנשים עם ניסיון שחושבים שלכל דבר בתחום שבו הם התנסו, יש להם תשובה. לכל קושי- יש פיתרון. לכל כאב- תרופה, לכל בעיה- מענה.
*
אבל אהרן הכהן, בפרשה שלנו, בוחר בדרך אחרת. הוא מתבשר על מות בניו, ובוחר להתכווץ, כמעט להיעלם. רק בגוף שלישי מסופר לנו עליו- "וידם אהרן". מסופר לנו שהוא בוחר לדמום, ולא לדבר. אולי לדמם מבפנים, אבל כלפי חוץ- הוא נעמד דום. שותק.
והקורא מן הצד תוהה- האם יש כאן חוסר רגישות חס וחלילה? האם אהרן אדיש כלפי המראה הנורא מכל? האם לאהרן אין תשובות או טענות כלפי הקב"ה?
*
אלא שנראה לי שאהרן מציג לנו גישה שלימה ובריאה בהתמודדות עם מצבי משבר מכל הסוגים. בשלב הראשון אהרן דומם, זה נכון. אבל ישנן שתי סוגי דממות בעולם. יש דממה של אדישות וקור רוח, חסרי רגישות. ויש דממה עוצמתית, כזאת הפועמת בעוצמה ובחוזק. בדממה מהסוג השני ניתן לשמוע את פעימות הלב זועקות את אשר המילים אינן מסוגלות לבטא בקול. ואהרן שותק, לא בגלל שאין לו מה לומר, אלא בגלל שיש לו מה לשתוק.
אהרן שותק את הרגע, מכיל את הכאב, בולע לקרבו את עוצמת הקושי של המוות, נעמד דום אל מול הטרגדיה האישית והציבורית. כזה הוא אהרן, איש של שלום. ושלום זו דרך חיים שחותרת להשלמה עם המציאות, לא מתוך רפיסות אלא מתוך עוצמה.
וזהו השלום השלם שאהרן מציג עבורנו; שלום שבו אין צד אחד כוחני וצד אחד חלש, צד אחד כואב וצד אחד מכאיב. בשלום של אהרן יש כאב גדול, והכלה. יש מציאות מורכבת, קורעת, קשה- אבל הוא מכיל אותה, מתמודד איתה. אהרן דומם כי הוא נעמד מול עוצמתו של האלוקים ושותק. מקבל את הדין בצורתו הקשה והכואבת ביותר. זה סוג אחר לגמרי של שלום. על כזה שלום אנו מתפללים-
"ה' יברך את עמו בשלום"