'סערת המקוואות' שהתעוררה בעקבות הודעת ח"כ גפני על כוונתו לחוקק חוק בנוגע לציביון המקוואות ואופן פעולתם נראית כרגע יותר כמו סערה בכוס תה (או יותר נכון סערה בכוס מי גשמים...). סגן השר הרב אלי בן דהן קרא לכל ראשי המועצות הדתיות והמופקדים על המקוואות להמשיך לפעול על פי ההנחיות שנקבעו בזמן כהונתו כסגן שר הדתות העוסקות בשמירת פרטיות וצנעת הטובלות ובנהלי הטבילה במקוואות, גם אם יעשה ניסיון לחוקק חוקים בנוגע לאופי וציביון המקוואות בישראל. בשולי ובשלהי סערה זו חשוב לעצור רגע ולדבר על המהות ועל שורש העניין שבטבילת נשים לטהרה.
טהרה הוא היפוכה של טומאה. טומאה איננה לכלוך. זהו מצב רוחני המתבטא בצורה פיזית בגוף האדם ובהגדרת מעמדו ההלכתי. אבי אבות הטומאה הוא המת והמגע במת או הימצאות לצידו יוצרת חוטים בלתי נראים שנמשכים ומביאים עימם ממהותו הבלתי נתפסת של המוות אל עולמם של החיים. מצב הטומאה הוא היחלשות של כוחות החיים והטהרה היא השבת הגוף והנפש אל מקומם הנכון, אל קיומם היוצר, הבריא והפועל במרחבי העולם.
עניינה של טומאת הנידה הוא אי מימוש של כוחות החיים הפוטנציאליים שהיו באותו החודש, כוחות שלא באו לידי מימוש. נידה- פירושה נדידה, ריחוק מכניסה אל המקדש, מקור החיים ומקור גילוי האלוקות. בימינו מבטא מצב הנידה ,ריחוק מקרבה אינטימית שבין הבעל והאישה.
המערכת הזוגית בין איש ואישה היא ביסודה מערכת אוניברסלית (אם כי לצערנו אנו רואים היום גם מערכות זוגיות אחרות). השאיפה והנטייה הטבעית של האדם היא לחיות בקשר זוגי שיש לו ביטויים נפשיים, רגשיים וגופניים עם בן או בת זוג אהובים. בבסיס הקשר עומדת רק החלטה אוטונומית-ערכית של שני בני הזוג לשמור אמונים זה לזה ולקיים את הקשר שביניהם על כל רבדיו.
הזוגיות היהודית, לעומת זאת, ניצבת על האדנים של מצוות טהרת המשפחה. הקשר הפיזיולוגי נקרא בלשון נקייה 'חיי אישות' ולא 'חיי מין'. אין זו רק סמנטיקה אלא יש בביטוי זה אמירה מהותנית על טיב הקשר הגופני בין איש ואישה. המפגש הזוגי אינו רק מפגש פיזי בין שני יצורים חיים (להבדיל מבעלי החיים) אלא מפגש בין שתי אישיויות- האיש והאישה.
קשר זה , כאשר הוא מתקיים על פי התורה, צריך להיעשות מתוך טהרה.
מצוות טהרת המשפחה שמרה על ייחודו הלאומי, הרוחני והמשפחתי של עם ישראל לאורך הדורות. העובדה שב'משפחות בית ישראל' ניהלו את המערכת הזוגית והאינטימית על פי הלכות טהרת המשפחה היוותה גורם משמר ראשון במעלה הן לשמירת הזהות הלאומית על בסיס הקביעה ההלכתית שלאום ודת היילודים נקבעת על פי האם שהולידה את ילדה בטהרה אך לא פחות מכך גם על ההתחדשות והרעננות שבקשר הזוגי והאינטימי.
למצוות הטבילה פרטים רבים, הלכות רבות התלויות ונובעות מעיקרון הכניסה אל המים הבראשיתיים, מי הגשמים, ללא כל חציצה. בתוך המים האישה כאילו 'נולדת מחדש '.
הטבילה היא למעשה סוף שהוא גם התחלה. סוף - של תקופת ריחוק והתחלה - של קרבה מחודשת. מציאות של רצוא ושוב, מטוטלת חיינו. אך מעל לכל פרטי ההלכה ,הן של הטבילה בפרט והן של כל מצוות טהרת המשפחה בכלל ישנו עיקרון הלכתי אחד מכונן והוא נאמנות האישה.נאמנות זו מתבטאת בדברי התורה בספר ויקרא "וספרה לה".
הזוהר (חלק ג דף צז, א) מקביל בין הציווי במצוות ספירת העומר "וספרתם לכם" לבין הציווי על האישה במצוות טהרת המשפחה "וספרה לה" ואומר:
"וספרתם לכם, לכם הוא בדיוק, כמו שכתוב וספרה לה שבעת ימים, אשר לה, פירושו לעצמה, אף כאן לכם פירושו לעצמכם. ולמה זה. הוא כדי ליטהר במים עליונים הקדושים, ואחר כך יבואו ויתחברו במלך ויקבלו תורתו. שם, וספרה לה שבעה ימים, כאן שבע שבתות... ועל כן שבע שבתות ודאי כדי לזכות בו כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה."
כמו שהאישה סופרת את שבעת הימים הנקיים לפני המפגש המחודש עם בעלה כך סופר עם ישראל שבעה שבועות עד למפגש המחודש עם הקב"ה בחג השבועות, חג מתן תורה המוכנה בחז"ל 'יום חתונתו'.
נאמנות האישה היא קריטית והיא זו שמאפשרת למערכת ההלכתית לסמוך על אמירתה ועל מעשיה של האישה. מכאן, שהאחריות הכבדה מוטלת על כתפי האישה, ועליה בלבד.
כיום, כאשר חזרנו לארצנו, והפכנו לריבונים במדינתנו אנו ניצבים בפני אתגר גדול מאד בדרך למימוש הכתוב בתורה - "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו') או בלשונו של הרב קוק "מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם".(אורות, ו, ז).עם ישראל צריך להפגש מחדש עם אלוקיו במציאות של מדינה, של ריבונות.
והשאלה הגדולה היא: איך אנו יוצרים תשתית לאומית שבה היסוד הדתי והרוחני הוא יסוד מכונן, איך אנו מקרבים בדרכי נועם את החברה הישראלית אל תורת ישראל על פי השלבים אותם מנה הרב קוק ב"אורות התשובה": כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת?
הביטוי המוחצן והפומבי היחיד של מצוות טהרת המשפחה הוא השלב האחרון בתהליך כלומר -הטבילה. ההשתקפות במים הצלולים היא גם בבואה לכל מערכת היחסים שבין דת ומדינה, בין חלקי החברה הישראלית ובין אידיאולוגיות שונות המתנגשות לעיתים זו עם זו.
האתגר הגדול של הציונות הדתית להבנתי, יכול להתממש גם דרך הפעילות שלנו בתחום החשוב הזה. אנו , כנשים דתיות לאומיות המשתייכות בגאווה לציונות הדתית נקראות להשתלב בתוך המערכת הממסדית של תחום ההדרכה והטהרה.
ככל שיותר נשים ידריכו כלות מסורתיות וכאלו המגדירות עצמן לא דתיות במאור פנים, בקירוב לבבות ובקירוב אינטלקטואלי, רגשי ופסיכולוגי כך ייווצרו הכבוד החיבה וההכרה של 'הדת'. ככל שנשתלב גם במערך המקוואות כבלניות - נוכל להגביר את החיבור המחודש שבין קבוצות נשים שאמנם אינן שומרות תרי"ג מצוות אך היו רוצות לשמור על המצווה המיוחדת הזו כי הן חשות את היופי והרעננות שהיא מעניקה לחייהן ולביתן פנימה.
סגן השר הרב בן דהן העצים וחיזק מאוד בתקופת כהונתו את הבלניות המסורות ובמקביל ישנן יוזמות נוספות להרחבת מעגל הנשים העוסקות במסירות בתפקיד זה שצריך להתבצע בעדינות, בנועם ורק מתוך כבוד מוחלט לאישה הטובלת כגון קורס הכשרת והעצמת הבלניות במכון "פועה" .
אני קוראת לכן , חברותיי, כמדריכת כלות וכיועצת לנשים בקהילה, להשתלב בעשייה חשובה זו ולחזק את החוסן היהודי -ישראלי כפי שאומר ריש לקיש במסכת שבת "חוסן - זה סדר נשים".
ד"ר יעל אראלי, תושבת דולב, חברת פורום הנשים של "הבית היהודי"