"זו לא הייתה הליכה, זו הייתה צעדה. אקט סמלי של השכול שעושה דרכו אל האבל"

אף אחד לא ראה את זה בא. לא את הדרך הארוכה מהחניון אל בית העלמין, לא את הצפיפות והאבל הכבד, ובטח לא את רבבות הישראלים שהגיעו להתלוות למשפחת פרנקל, שער ויפרח. כשהגענו לחניון התת קרקעי של קניון מודיעין, השוער בכניסה הודיע לנו ששעתיים ראשונות הם חינם. אנחנו באדישות חייכנו וסיכמנו לעצמנו "שעה, שעה וחצי אנחנו פה". ספק אם מישהו מאיתנו חשב לרגע שנמצא את עצמנו חוזרים רק אחרי חמש שעות. מאות המתינו להסעות מיוחדות שיעדן בית העלמין. בצפיפות, ובהמתנה ארוכה, מצאנו את עצמנו צועדים יחד עם עוד אלפים אל חלקות הקבר. מודיעין לא ראתה רייטינג כזה, כנראה מאז ימי החשמונאים.

הדרך הייתה ארוכה במיוחד. לא בגלל המסלול או העליות, זה היה כמו תור ארוך שמונה אלפי אנשים. בצפיפות ובקצב איטי נחיל של בני אדם עשו את דרכם אל חלקות הקבר. כל הדרך חבריי ואני התרוצצנו כמו ישראלים טובים לנסות למצוא מסלול מקוצר, בין קוצים ושיחים מצאנו את עצמנו מנסים לתפוס תצפית אל הקצה. לא היה אופק. רק עוד ועוד ישראלים שעושים דרכם אל המשפחות.

זו לא הייתה הליכה, זו הייתה צעדה. כמו אקט סמלי של השכול שעושה דרכו אל האבל. בדיוק כמו אקט טבעי ואנושי בתהליך שישראל עברה יחד עם משפחות הנערים בשמונה עשרה ימים האחרונים. התרוצצנו בזריזות על מנת להגיע אל היעד, היה בזה משהו מביך ומרגש כאחד. ניסיון לא ברור לראות ולצפות במשפחות האלה. היה זה משהו ילדותי ותמיד כאחד. להתרוצץ בין אנשים מיוזעים בניסיון להציץ במשפחות שעמדו על המסך שלנו ימים שלמים וארוכים.

מבטה של רחלי פרנקל באשכבה שנערכה בשעלבים, עוד לכד אותנו. האישה שהייתה כנראה הדוברת של האימהות שתמיד שמרה על חיוך מתוח בפני הציבור, פתאום שינתה מבט. סליחה על הקלישאה, אבל בשלבים מסוימים טרם ידיעת מותם של החטופים, היה נדמה שהיא מחזקת אותנו הרבה לפני שאנחנו מחזקים אותה. הכול השתנה באותו ערב אומלל שבו בישרו על מותם של הנערים. פניה קיבלו את צבעי השכול, כמו אם המבכה על בניה, במבט שפוך ונפול פרנקל נפרדה מבנה.

(צילום: cnn צילום מסך)

אחרי הליכה האיטית והצפופה, בין התקשורת הזרה ותנועות הנער שירדו מן ההסעה, רגע לפני חלקות הקברים מצאנו את עצמנו על פסגה, צופים על ההמון שמתגודד סביב המשפחות. הנשיא נשא דברים, אחריו ראש הממשלה, אבל עם כל הכבוד, המשפחות היו לב העניין. מול שלוש גופות בגודל שמזכיר לנו שסך הכול מדובר בנערים, ישבו משפחות שער, פרנקל ויפרח דוממים. בתום הדברים, באיחור צפוי של שעתיים, החלה תהליך הקבורה. חבריהם של הצעירים יבבו על גופות חבריהם. מבקשים ומתפללים, לא הייתה שם דממה טראגית, רק צליל צורם של חבר שאיבד חבר.

רבים מחברי הכנסת היום שם, וכל שרי הממשלה היו שם. ספרנו, זיהינו את רובם. עמדו שם כמו ילדים, משותקים ומשפילים מבט בחום הקיץ, ודוממים בפני מחזה של הורים שאיבדו את יקירהם. אבל במקום שבו נגמרת הילדות, מתחילה הפוליטיקה. הנשיא עשה דרכו בחזרה לירושלים, שרי הממשלה התפזרו לקריה בתל אביב לעוד דיון ארוך בקבינט. תהינו איך קובעי המדיניות ירגישו אחרי המחזה, בעת קבלת ההחלטות.

אחרי לכת הפוליטקאים, התחיל השלב האנושי ביותר. קולות צפים במעגלים הרחבים שסביב חלקות הקבר. ספק שירה ספק תפילה, המונים פתחו פיהם בקול פרידה. העם רצה את הנערים האלו בבית, דמיין ברוחו את האפשרות שהם לא נהרגו. לא דרש דבר, לא קרא לנקמה. רק שירה דוממת על נערים שהגיעו לפתע אל סופם.

(צילום: פלאש90)