"קול ישראל מירושלים, שלום רב. הנה החדשות, ועיקרן תחילה: 3 אנשים נפגעו מנפילת קטיושה באשקלון; איראן הכריזה כי הצליחה לפתח נשק גרעיני; מצרים שוקלת לבטל את הסכם השלום עם ישראל; ראש הממשלה הודיע על הקדמת הבחירות; הפועל תל אביב נצחה את מכבי חיפה 2:0".
זה רק אני, או שיש משהו הזוי במהדורת החדשות הזו - שכמותה אנו שומעים יום יום, שעה שעה? כולנו כבר התרגלנו לכך שמשחקי כדורגל וספורט תופסים מקום קבוע במהדורות החדשות, עד שזה נשמע לנו הגיוני לחלוטין, לדווח בנשימה אחת על אירועים הרי גורל וחובקי עולם, מלחמות ומהפכות - יחד עם מספר הפעמים בהם חלף כדור מסוים בין שני מוטות שער, או בתוך חישוק מתכת. כאילו שגורל העולם, או לפחות המדינה, תלוי ועומד על תוצאות ליגה זו וזו, או אליפות כך וכך. "זה רק ספורט"?!
האלימות המשתוללת וגוברת על מגרשי הכדורגל, היא רק הסימפטום למחלה הרבה יותר עמוקה, שאינה קשורה לאלימות בלבד, אלא ליחס למשחק עצמו. הספורט המאורגן חרג כבר מזמן ממסגרת השעשוע ובילוי הזמן הבלתי מזיק אליה נועד. עבור אנשים רבים מדי, תופס הכדורגל מקום מרכזי מדי בחייהם; הם חיים את המשחקים, עוקבים בנשימה עצורה אחר הנעשה בקבוצה, מקדישים שעות לקריאה והאזנה של אינספור פרשנויות ותחזיות, על כל פרט ופרט מחייהם של השחקנים והמאמנים. מה הפלא, אם כן, שכשקורה האסון והקבוצה "שלהם" הפסידה, הם משתוללים כאילו חרב עליהם עולמם?
אני הולך עכשיו להרגיז הרבה אנשים, אבל בעיניי, היחס שמקבל הספורט המאורגן ברחבי העולם, הוא תעודת עניות לאנושות. לא פחות. יושבים אנשים מבוגרים, אינטליגנטיים פחות או יותר, ומה הנושא שמעסיק אותם? מה מותח אותם, מרגש אותם, משמח או מעציב אותם עד דמעות, וגורם להם לשאוג ולהשתולל כמו קופים בג'ונגל? לא יותר מאשר גורלו של כדור מסכן, הנבעט או נזרק ברגליהם או בידיהם של כמה ערסים מגודלים, שלחלקם אין אפילו השכלה בסיסית או תרבות מינימאלית. זו התעשייה שמגלגלת מיליארדים בכל העולם; אלו דקות הפרסום היקרות ביותר; לזה מקדישה התקשורת, המדיה והעיתונות את הפריים-טיים שלהן - וכפי שראינו, אפילו מהדורות החדשות בתקשורת הממלכתית מכסות את האירועים הללו. ועוד לא דיברנו על ההערצה לשחקנים עצמם, על איסוף תמונותיהם וחתימותיהם, והעניין הנלהב בכל פרטי האוטוביוגרפיה שלהם, וכמה פעמים זכה כל אחד מהם להבקיע את השער הנכסף...
זה לא שאני מתנגד לכך שאנשים יעשו דברים בשביל הכיף; אני לא מצפה שכל פועל החוזר בערב מעבודת יומו, יישב דווקא ללמוד גמרא, או איזה ספר פילוסופיה מעמיק. צריך לפעמים חוויות של מנוחה ושחרור, ואם מישהו מרגיש שצפייה במשחק כדורגל היא זו שנותנת לו את האוויר לנשימה - שיהיה לו לבריאות. אבל מכאן ועד להפוך את זה לנושא לאומי ובינלאומי? האם על כל קונצרט של הפילהרמונית, או הצגה של "הבימה" (בהנחה שאלו דוגמאות לתרבות מתקדמת...) מדווחים במהדורות החדשות, וכותבים פרשנות בכל העיתונים? ובכלל, האם חסרים תחביבים קצת יותר איכותיים ואינטליגנטיים, כמו קריאה, או צפייה בסרט טוב? נכון, יש דברים הרבה יותר גרועים מצפייה בכדורגל, שאפשר לעשות בשעות הפנאי. אבל כשאני רואה איך אנשים מבוגרים בכל רחבי העולם, מנער ועד זקן, מעניקים לכדורגל ולספורט יחס הגובל בסגידה, ומגיעים לאקסטזה המונית בעקבות הבקעת שער כזו או אחרת - אני מתבייש בשם המין האנושי. לא הגיע הזמן שנתבגר קצת?
אז אם רוצים לפתור את בעיית האלימות סביב משחקי הספורט, לא מספיק להכניס את השוטרים למגרש. צריך לפוצץ את הבועה הענקית, אליה התנפח הכדור של הספורט המאורגן. התקשורת הממלכתית לא צריכה להקדיש כ"כ הרבה זמן שידור לאירועי הספורט, ואנשים אינטליגנטיים לא צריכים להשקיע שעות בפרשנות, ניתוחים וחפירות של כל ניע וזיע הקשור למשחק. המקום שאמור לתפוס הספורט במרחב הציבורי, לא אמור להיות גדול יותר משל כל תחביב אחר; מישהו רוצה לאסוף בולים, לדוג או לשחק דוקים? - בכיף, אבל אל תהפכו את זה לעניין לאומי. אם התקשורת תספק לעם תרבות פנאי קצת יותר איכותית (ולא, גם לא ריאליטי), ואם אנשים בוגרים ירגישו שזו אכן בושה לגלות עניין בכזה תחום רדוד וחסר חשיבות - יחזור הכדור לגודלו המקורי, ואף אחד לא יהפוך את המלחמה על השער למלחמה של ממש.