עוד עוגה מגיעה לחדר האוכל הפלוגתי, מפלסת מקום בין ערימות של מיני מזונות. פלוגת המילואים שלנו רחוקה מרצועת עזה, והיא לא עובדת קשה במיוחד בימים אלה, אבל זה לא מפריע למתקפת המשלוחים לחיילים להגיע גם אליה. אני מביט בעוגה הזאת, מתלבט אם יש טעם להכניס עוד אחת לבטן, אבל פתאום המחשבות שלי עוברות למקום אחר לגמרי.
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא מכיר, ואין לי מושג אפילו מאיפה היא בארץ, אבל אני מתאר לעצמי שהיא חיה בישראל. זה מספיק בשביל לדעת שהיא נמצאת בטווח הטילים. לא משנה לי באיזו תדירות בדיוק היא שומעת אזעקה; בכל מקרה הראש שלה לא אמור להיות עכשיו במטבח, אלא אם כן זה במקרה הממ"ד שלה. הדבר האחרון שאתה אמור לעשות במצב של לחץ, מתח נפשי וחוסר ודאות הוא לאפות עוגה למישהו אחר.
את העוגה הזאת תרמה משפחה שאני לא יודע עליה כלום, אבל ברור לי שהיא לא תסכים עם מה שאמרתי עכשיו. מה זאת אומרת "מישהו אחר"? על מה אנחנו אמורים לחשוב עכשיו, אם לא על חיילי צה"ל? וזה בדיוק מה שמדהים בעוגה הזאת. אדם שהולך על פי האינסטינקטים הבסיסיים שלו, אלה שמניעים כל בעל חי באשר הוא, מגיב למצבי סכנה בהתגוננות עצמית. הוא יחשוב רק על עצמו, לכל היותר על המעגלים הקרובים אליו, וינסה להחזיק מעמד. מי שאפה את העוגה הזאת יודע, אולי, שקיים בו נטייה טבעית להתכנס בתוך עצמו, אבל הוא פשוט לא רואה את עצמו לנגד עיניו. יש מישהו אחר שחשוב לו יותר. העוגה הזאת נאפתה מתוך אחד הגילויים המדהימים ביותר של האכפתיות.
עוגה כזאת בדיוק נשלחה אולי גם במלחמות קודמות. אולי זה רק אני שעברתי צד, ולובש בפעם הראשונה מדים בשעת מלחמה. אבל נראה לי שהצד השני, השולח, מעולם לא נראה כמו עכשיו. מופגז כולו, מדרום דרך המרכז ועד לצפון. ההגדרות "חזית" ו"עורף" איבדו את המשמעות שלהן, שולחי העוגות נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר מזו שאני נמצא בה. העם כולו משתתף בקרב, והעם כולו מתעלה על עצמו בקרב הזה. מרוכז באנשים אחרים שזקוקים לעזרה, בין אם ה"אחרים" הם חיילי צה"ל, בין אם הם נשותיהם וילדיהם של המגוייסים ובין אם אלה היישובים שסופגים יותר. רבבות אנשים שגם תחת אש שואלים את עצמם "במה אני יכול לעזור”, “מה אני יכול לעשות עכשיו”, ובדיוק בכך הם עושים את הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות.
העוגה, הוופלים, הדאודורנט, המכתבים, הבייביסטר בחינם והנסיעה לבית העלמין או לבית החולים, כולם ביטויים של רעיונות שהכרנו כבר מזמן. ידענו שתפילות עוזרות, האמנו שזכויות משפיעות, התחנכנו וחינכנו על כך שכל אחד מישראל תורם לכלל, גם אם הוא לא עבר בשרשרת החיול. אבל מה שפעם היה אוסף סיסמאות מעורפלות הופך למציאות, היום ברור מאליו שכל המלחמה תלויה ביכולת העמידה של העורף. עכשיו צריך לדבוק חזק יותר בעיקרון הזה, להבין שבאמת כל אחד משפיע, להפנים שאנחנו אלה שמעצבים בימים אלה את גורלנו. יש עוד הרבה עבודה, גילויים של חולשה עדיין מתגלים בקרבנו, האתגר הגדול של ה"עורף" טרם הושלם. אי אפשר עוד לשבת ולהסתכל על העניינים מהצד, דרך הטלוויזיה או אתרי החדשות, כי "הצד" לא קיים יותר. הוא לא יהיה קיים גם אחרי שהאש תופסק, העול מוטל על כתפי כולנו כל עוד ישראל נאבקת על קיומה.
העוגה הזאת היא הסיפור של המלחמה. הקרב הנוכחי, אבל גם המערכה הנצחית, שבה לא רק גברים מגיל 18 משתתפים, ולא רק רובים וטנקים נכללים בציוד הלחימה. לפחות בסיבוב הנוכחי, הרבה חיילים עורפיים יכולים כבר לקבל עיטור גבורה, וזה מה שאמור לתת לנו דחיפה לקראת היעדים הבאים.
אני לא יודע אם העוגה הזאת טעימה. אני גם לא אבדוק, כי הבטן שלי כבר מלאה מכל מיני המאפה שקדמו לה. ובכל זאת, בא לי לאחוז במעשי אבותיי, לקחת את העוגה בידיים ולהגיד: ריבונו של עולם, איני זז מהעוגה הזאת עד שתרחם על בניך.