המקור לביטוי "קול באשה ערווה" מופיע במסכת ברכות (כד עמוד א) בשולי הדיון על איסורי ההסתכלות בערווה בזמן קריאת שמע. רב ששת מוסיף איסור שמתייחס לאופן ההסתכלות, כאשר הסתכלות מינית, היינו מבט חודר שמוגדר היום כ"מבט מחפיץ" המתייחס לאשה כאובייקט מיני, אסור גם בכדי להתבונן כך אפילו באצבע של האשה, אסור להסתכל בה באופן שכזה בכלל. בתוך הדברים הללו מופיעה גם האמירה על הקול וקיימת מחלוקת ראשונים אם זה איסור על הקורא קריאת שמע, גרידא, או בגדר איסור "הסתכלות", כדי ליהנות ממנה מבחינה מינית, בכל מקרה, אם בתוך קריאת שמע או לימוד תורה, ואם בהדרכה על אופן ההסתכלות וההקשבה, האיסור הוא על הגבר. ראוי היה לחנך את הגברים הצעירים להתייחס אל אשה כסובייקט, כאדם ולא רק כאובייקט מיני, ואז יתכן שהחשש מפני "הסתכלות אסורה" היה מתפוגג.
לצערי, בחינוך הדתי לא נקיים מתפיסה מחפיצה זו. 'שיח הצניעות' שואב השראה מחברות פונדמנטליסטיות ושמרניות, שבהן האשה נתפסת רק אובייקט מיני (בחברות כאלה היא לעיתים מועלמת לחלוטין תחת בורקה) הטפות ואזהרות מנוכחות אשה ומסכנה בראייתה מגבירים את תחושת היצר ואת ההחפצה של נשים. זו אינדוקטרינציה חינוכית שלעיתים מזינה את התלמידים בדימויים מיניים מיותרים, בהם אשה בכלל, שערה וקולה הם גירויים מיניים מסוכנים, בלתי ניתנים להתמודדות ויש להיזהר מהם. בדרך זו, אין ספק שההסתכלות הופכת להיות מוטה לכיוון ההחפצה, עד כדי הקצנה, כאשר ההבניה החברתית יוצרת התניה אפילו בין ילדה קטנה לבין החשש מגירוי מיני, דבר הגובל בסטיה נורמטיבית של ממש.
לכן החשיבות הגדולה של דברי רב ששת היא ההתרעה שלהם מפני ההחפצה ומפני ההסתכלות הזו שיש בה השפלה וניצול לרעה. אין בכך שמץ של הגבלה על האשה.
לעומת אי הבהירות בשאלת ההקשבה של הגבר לקול אשה ישנה בהירות גמורה מבחינת התורה וההלכה בשני דברים:
א. בשום מקום בהלכה לא נאסר על אשה להשמיע את קולה, לדבר ולשיר בכל מקום ובכל עת שתרצה.
ב. החיוב להקפיד בכבוד האדם הוא מדאורייתא. נאמר בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט) ועל כך אמר רבי עקיבא: 'זהו כלל גדול בתורה' (ירושלמי נדרים ט). חכמים במשנה גם קבעו ש"המלבין פני חברו ברבים ... אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" (מסכת אבות ג , יא) וחז"ל אמרו יותר מכך: "המלבין פני חברו כאילו שופך דמו".(בבא מציעא נח, ע"ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (ברכות מג ע"ב).
לא ייאמן עד כמה קלה ידם של רבנים המנחים את תלמידיהם לקום ולצאת מהחדר כשחיילות שרות, להורות הלכה שיש בה את העבירה החמורה הזו של "הלבנת פנים ברבים". מול חשש דרבנן, שנתון במחלוקת, אין הם מהססים לרגע לפגוע בנשים, להלבין את פניהן ברבים, לעבור על "ואהבת לרעך כמוך" ולהפחית בערכן כאדם. בימי התשובה ראוי להזכירם שלכל הדעות, אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו אלא אם כן ביקש את מחילת חברו, (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תשובה פרק ב' הלכה ט') לכן ראוי היה לפסוק לאותם חיילים שרצוי שימהרו לבקש את סליחת של החיילות שפגעו בהן, בכדי שיזכו להתכפר ביום הכיפורים.