השיעור החשוב שלמדתי מיצחק רבין

"יום רצח רבין הוא הזדמנות טובה לחדד את חושי ההקשבה שלנו, להטות אוזן לדבר ה´ המתגלה בעולם, בקול ההמון וברוח המשנה תכופות את כיוונה", אבישי מזרחי על השיעור שלמד מיצחק רבין

חדשות כיפה אבישי מזרחי 24/10/15 19:26 יא בחשון התשעו

השיעור החשוב שלמדתי מיצחק רבין
דובר צהל, ויקיפדיה, צילום: דובר צהל, ויקיפדיה

הייתי רק בן 15 כשרבין נרצח. נער צעיר בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה. אדי המאבק רתחו אז באוויר הישיבה. הסכמי אוסלו לא נתנו מנוח והוציאו את מאות נערים להפגנות תכופות, למאהל מחאה בצומת הסמוך, לחסימות כבישים, מצעדי לפידים ושלטי אזהרה מן המתרגש לבוא. כמה אדרנלין זרם שם, עיניים קטנות ולוהטות נדלקו באידיאולוגיה מחייה שמילאה כל חלל פנוי.

עם סיום הלימודים בכל יום ולעתים גם תוך כדי ירדנו לצומת הרא"ה, חילקנו סטיקרים לרכבים החולפים, צעקנו סיסמאות וקלישאות ובעיקר בעיקר התמלאנו תחושת שייכות גדולה ושליחות, דם של מתקני עולם זרם בעורקינו. חווינו ימי נערות סוערים, תוססים, בתוך עולם בו אין טלפונים סלולאריים ואין אינטרנט, רק עיתוני הצופה זכרם לברכה, בצבעי שחור לבן, הונחו אחר כבוד בבוקר על שולחנות חדר האוכל וסיפרו את קורותינו.

באש האידאולוגית הזו נוצרו חיבורים , היא נתנה מקום לנערים רבים והולידה כישורים אין קץ, היא נסכה בטחון ומשמעות והיא חילצה בני נוער רבים מן הריק והחידלון מן האדישות והשעמום המחטיאים. תרפיה באידאולוגיה ממש. הייתי שייך לדור האחרון שעוד חווה טעם הפגנה אותנטית ורוויית יצרים ולהט, דור שידע מאבק סוער ומחאות המונים תכופות בכיכר העיר ובכיכר מלכי ישראל לפני שהוירטואליה פרצה לחיינו.

בשבת שקדמה לרצח נסענו לגוש קטיף. כמה סמלי. נסענו באוטובוס ישן ומאובק. לא ממוגן ירי וגם לא אבנים. רק ג'יפ צבאי מחרחר וחלוד וכמה חיילים עם נשק ארוך ושכפ"ץ מהדור הישן ליוו את השיירה.

בחניית ביניים ביקשנו להפוך את האוטובוס המאובק לסטיקר מהלך ויצרנו מתוך האבק והמאבק אותיות ענק שהתחברו למשפט שנון ועוקצני :"רבין יצחק ואנחנו נבכה!" השבת יצאה והכיתוב המתריס נותר בעינו. עלינו לאוטובוס חמושים באידאולוגיה ארצישראלית נוטפת. בדרך היורדת אל הכפר שמענו ברדיו על היריות, מישהו באוטובוס שאג משמחה ופתאום נעצר ושתק. כולם שתקו. דקות ארוכות שאיש לא הגיב, לא הוציא מילה. התדהמה והמבוכה הכו בכולם. הבטן התהפכה ולרגע הכל הסתחרר. הנהג הדליק את הטלויזיה. חיים יבין ריצד על המסך, מבולבל כמונו ובשורת האיוב של איתן הבר הדהדה בחלל. רבין מת.

אחרי הרצח קיפלנו את מאהל המחאה. ימים ארוכים של התכנסות ובירור התגלגלו לפתחנו. שיחות בלתי פוסקות בישיבה התיכונית. דיבורים על ייחוד ויחד, על גבולות והכלה, על פתיחות וזהות, על מפגשי חילונים דתיים ועל זקיפות קומה אל מול ההשמצות הארסיות. המציאות בעיניי הצעירות התקלפה מהחד-ממדיות שלקתה בה ומורכבות מיוחלת ועמוקה תפסה את מקומה.

מבלי להזדהות עם גרם אידיאולוגיה של רבין אני חב לו תודה גדולה על למידה משמעותית , כזו שעיצבה באופן דרמטי את זהותי. הימים שקדמו לרצח ובעיקר הימים שאחרי היו בית ספר לאידאולוג המתחיל, בית חינוך לאומי הגדוש בהתנסויות מעשיות, בסדנאות אין ספור, בשיעורי מבוא ותיאוריה, בבחינת כללי המשחק והגבולות. בית ספר שמאפשר גם לטעות ולתקן. בית ספר שנותן גם מענה חברתי ורגשי, רוחני ולימודי. בית ספר שבו הורים מורים ותלמידים, אנשי תקשורת ומעצבי דעת קהל, אזרחים מן השורה וקברניטי העם הם שווים במגרש הלמידה הזה, הם לומדים ומלמדים, מתכווננים תוך כדי תנועה. משפרים עמדות ומחדדים זה את זה במסע למידה שאינו פוסק. בבית הספר הזה התחנכו רבבות נערים ונערות כשחותם האירועים ההם ניכר בהם עד היום.

יום רצח רבין הוא הזדמנות טובה לחדד את חושי ההקשבה שלנו, להטות אוזן לדבר ה' המתגלה בעולם, בקול ההמון וברוח המשנה תכופות את כיוונה. יום של ענווה והכלה, יום שבו אנו מבקשים להיות תלמידים תאבי דעת בתוך מציאות סוערת ומלאת תהפוכות. יום שבו אנו לומדים גם לקבל , להאזין, לצעוד צעד אחד אחורה. האמת שלמה יותר כשהיא מורכבת, כשהיא מלאה ועשירה.

עשרים שנה לרצח והעולם השתנה לבלי הכר. הטכנולוגיה שרטה בנו בציפורניה והכהתה חושים אידאולוגיים מחודדים. היא גם פתחה חזיתות אחרות שלא שערום אבותינו וגם היא מלמדת אותנו להקשיב לקצב פעימות האדם והעולם המתחדשים.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן