אצטרף לבליל ההצעות והתגובות לאובדן האחדות של היהדות בדורנו. אני לא חושב שההצעה שלי פורצת דרך, אבל בכל אופן, אני חושב שהיא לא נוסחה כך עד כה. ההצעה שלי לתיקון המצב הקיים בציונות הדתית מורכבת משני רעיונות:
1. הסכמה על המטרות ה"גדולות" של היהדות בדורנו, והתמקדות בהן.
2. חינוך מגיל צעיר למחויבות הלכתית על פי המסורת, אך קניית רוחניות ופילוסופיה דתית אינדיבידואלית.
הרעיון הראשון
ארחיב בקצרה. הרעיון הראשון משמעותו ויתור על ירידה לפרטים כשאנחנו מדברים על מטרות היהדות בדורנו. הרעיון הזה כבר מיושם בחו"ל, שם, למטרות מסוימות יהיה לובי יהודי מאוחד, ללא קשר להשתייכות פוליטית או מגזרית. הרעיון הזה הוא מה שאפשר את הקמת הבית היהודי. באופן פרדוקסלי מעט, אני חושש לקבוע פה מה המטרות הספציפיות. אבל אפשר לתת דוגמאות. נגיד, שימור הזהות היהודית. שימור מושג כלל ישראל. אהבת ישראל.
כל המטרות האלו הן מטרות שכל הדתיים יסכימו עליהם, וכמעט כל היהודים. אפשר לחשוב על עוד מטרות, אבל המטרה שלי היא לא להציב אותן כאן, אלא רק להסביר מה צריך לעשות מכורח המציאות. מציאות בה כל אחד נתפס לקידום האידאולוגיה הפרטית והאולטימטיבית שלו, על חשבון המטרות הגדולות והחשובות יותר. ואני ממש לא מדבר כאן רק על הרב טאו, אז חסכו ממני.
אם להחיל את זה על הסערה האחרונה, יש דתיים שמסמסים בשבת. שוין. אבל השאלה היא אם כדאי לי יותר להוקיע אותם ולגרום לפילוג, או להתמקד דווקא במטרות הגדולות ולהתייחס לנושאים האלו בצורה מוצנעת וקהילתית יותר. אין ספק שכל הלכה חשובה בפני עצמה עד לפרט הקטן ביותר, אבל גם ברור שיש מטרות יהודיות "גדולות" הנמצאות בנפשו של הדור, אי אפשר להתמקד רק בצד אחד של המשוואה, וברור לחלוטין שיש דברים שלפעמים קריטיים יותר בדור מסוים.
הרעיון השני
הרעיון השני נוגע לחינוך תורני. הדוגמא הכי טובה היא הטוקבקים החרד"ליים הלוחמניים שטורים לא חרד"ליים זוכים להם תכופות: הם נובעים מחינוך לאידיאולוגיה מסוימת. גם אני, אם אגיב למאמר חרד"לי, הדבר ינבע במידה רבה מתוך החינוך שלי. הצד השווה: אף אחד לא מדבר עם אף אחד. פשוט חלופת מהלומות חסרת תוכן וערך, דו שיח של חרשים. לדעתי, הדרך היחידה לשיפור של המצב היא ניטרליות אידאולוגית בחינוך בגילאי תיכון. כלומר, כן חינוך הלכתי מסורתי, נושא שנמצא בקונצנזוס ציוני דתי, אבל לא קידום אידאולוגיה ספציפית במסגרת חינוכית. הפרמטר היחיד להצדקה של אידאולוגיה יהיה: האם האידיאולוגיה מקדמת קיום חיים הלכתיים יהודיים. צריך להקנות כלי גישה להוגים מכל גווני הקשת, להנגיש אותם עד כמה שאפשר לתלמידי תיכון, על מנת שיוכלו לבחור על פי נטיית ליבם: דרך אחת, שילוב של פילוסופיות ליטאיות וחסידיות, הוגים מודרניים יותר, כל מה שמדבר אל הנוער. כך מרוויחים גם חיבור והתאמה גדולה יותר בין מחשבה למעשה, וגם הורדה של מפלס האנטי לכל דרך אחרת.
כיום המצב שונה בתכלית. מגיל צעיר ההתמקדות היא בהוגים מסוימים, וראש הישיבה והמחנכים מקדמים את האידיאולוגיה שלימדו אותם בישיבה. אין גישה לאידיאולוגיות מתחרות, גם אם הן מקדמות את ההלכה. המצב החינוכי כיום יוצר מצב בו צעירים רבים אשר היו עשויים למצוא דרך שתרגיע את נפשם במשימת קיום המצוות, אינם מוצאים אותה: מפני שהאידאולוגיה על ברכיה הם התחנכו אינה תואמת את נפשם, אינה תואמת את המגמות האינדיבידואליסטיות המודרניות. אז מה חשוב יותר, שאנשים ימשיכו לקיים הלכה, או להיתפס מגיל צעיר לפרשנות מסוימת של הרב קוק, או פרספקטיבה מסוימת של הרב סולובייצ'יק? הקיבעון המחשבתי אליו מרגילים אנשים, לא תורם לחיי התורה שלהם, אלא פוגע בו, באופן פרדוקסלי. אין שום בעיה שאנשים יחליטו שדרך מסוימת מתאימה להם, אבל הם חייבים לאפשר בחירה לאנשים אחרים.
הביקורת הצפויה
במקום סיכום, אדון בקצרה במספר ביקורות שקיבלתי, שיסייעו לחדד את כוונתי. בנוגע לרעיון הראשון, טענו שבעצם אני לא אומר שום דבר ישים: הרי לא מסכימים על כלום ואף אחד לא יתקפל, הפוליטיקה הקטנונית נכנסה לכל מקום. בתגובה, אמרתי שבעצם הם מתארים לי את הבעיה שאני מנסה להציע לה פתרון: לשנות את השיח לשיח הסכמי שמתמקד במטרות העל של היהדות בדורנו, בדברים הכי חשובים והכי קריטיים, ולא בנקודות אי ההסכמה. עליהם צריך להסכים לא להסכים. השינוי התפיסתי, לדעתי לפחות, יוביל להורדת מפלס הוויכוחים. לכן, הדיון בישימות ובמעמד של מטרה זו או אחרת לא רלבנטי בשלב הזה, צריך קודם להסכים על זה שצריך להתמקד במטרות העל.
בנוגע לרעיון השני, עיקר הביקורת הייתה שזה לא ימכור. כלומר, חינוך דתי חייב דרך ברורה בהתחלה בשביל שהוא יצליח לתפוס. וחוץ מזה, למה שאנשי החרד"ל יסכימו בחיים שהילד שלהם ילמד משהו מגוון יותר בתיכון? בתגובה, אמרתי שראשית צריך הכרה בכך שלא כל דרך מתאימה לכל אחד, ושיש דרכים שגורמות ליותר נזק מתועלת לאנשים מסוימים. אם מקבלים את קיום ההלכה כעיקר ואת הפילוסופיה כמשנית (ועל זה כולם מסכימים, גם אנשי החרד"ל), אז צריך להכיר בכך שיש מקרים רבים בהם הדרך שלך לא מובילה לחיי תורה שלמים, אלא להיפך, היא יוצרת מתחים והתנגדות להלכה. הרשות נתונה בידם לקלקל חיים של אדם, לגרום לשנאה בין מגזרית, ולפגוע בקיום הלכה בשורה התחתונה, או לעשות להיפך, ולאפשר התאמה גבוהה יותר בין החיים הפנימיים והאישיות של אנשים, לבין החיים שלהם בפועל. לדעתי הדרך שלי מובילה לפתרון טוב, גם אם לא מושלם. השאלה של הישימות היא שאלה קשה, אבל אפשר להיות יצירתיים: לא צריך ראש ישיבה תיכונית. הוא רק משפיע מדרכו המסוימת על כל התלמידים הבוסריים, כאשר ייתכן שזה לא מתאים להם. אפשר רמ"ים מרקעים שונים ודרכים שונות, ולתת לילד לבחור. אפשר שיהיו חוברות מחשבת ידידותיות על הוגים מודרניים יותר. אפשר לתת לגיטימיות לפילוסופיות שונות, כל עוד הן "בעד" ההלכה. ילד שירצה לבחור בדרך מסוימת: בבקשה. אבל לפחות יהיה לו את הבסיס הבלתי לוחמני.
אמרו לי שאני סתם שופך מילים על דבר שלא יקרה לעולם, שהדבר היחיד שיפתור את המצב הוא טראומה ענקית, כפי שההיסטוריה מוכיחה. תכל'ס צודקים, נראה שמאוחר מדי ואפילו מנותק לדבר על הצעות מהסוג הזה. אז לא יודע, כנראה סתם כתבתי. סליחה.