הריגה מוסרית

אורי אליצור - מקור ראשון, ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011

בחלקו השני של הגיליון הזה יש דיון בשאלת עונש מוות למחבלים. אמג’ד עוואד, חיית טרף

בצורת אדם, הורשע השבוע ברצח המזעזע של משפחת פוגל באיתמר. בן דודו ושותפו לזוועה

כבר הורשע לפני כחודשיים ונגזרו עליו חמישה מאסרי עולם. גזר דינו של אמג’ד עדיין לא

ניתן, וכמעט מאליה עולה מכל עבר התביעה, או הצעקה, להטיל עליו עונש מוות. מן הסתם

חיזקו והעמיקו את הזעקה הזו תמונותיהם, החקוקות עדיין בזיכרון הקולקטיבי, של עשרות המחבלים הרוצחים היוצאים לחופשי בעסקת שליט אך לפני חודש ומשהו, כשהם מניפים בשמחה את ידיהם המגואלות בדם יהודים.

בתגובה צפויה ואוטומטית, הזדרזה מרצ להגיש הצעת חוק הקוראת לבטל באופן מוחלט את עונש המוות (עונש המוות בישראל בוטל כבר בשנות ה־50, אבל מחבלים נשפטים בפני בית דין צבאי, ושם לפי החוק הקיים יש סמכות להטיל עונש מוות, אלא שזכות זו לא הופעלה בשום מקרה עד כה). מרצ היא מפלגה קטנה שאין לה שום השפעה מעשית, וגם היא יודעת שהצעות חוק שלה נועדו בעיקר

לתקשורת. עונש המוות באופן עקרוני לא יבוטל, ובאופן מעשי עד היום הוא אף פעם לא הוטל. האם נכון לשנות את זה? בחשבון של עלות־תועלת, לא ברור שכדאי להטיל עונש מוות על החלאה הזה. יום אחרי שיוטל עונש כזה יהפוך הרוצח הנאלח לקורבן, ובכל רחבי העולם יתחילו להתגייס למענו

בדרישה שלא לבצע את גזר הדין. אלף עיתונים יפרסמו פרופילים שלו ויראיינו את משפחתו האומללה. אלף ארגוני זכויות אדם ואגודות צדק ושלום יפנו לממשלת ישראל בדרישה לחון

אותו. אלף אנשי שם מהאפיפיור ועד כוכבי זמר ודוגמניות־על יפעילו לחצים למענו. הממשלה תהסס ותתלבט ב־70 ישיבות. המונים יפגינו ברחובות עזה ותל־אביב. למה לנו צרות? תנו לו להירקב בכלא.

בגלל כל זה יש מי שמציע לגזור דין מוות אבל לא לבצע אלא להשאיר אותו תלוי באוויר כאיום מעל ראשו של הנדון ומעל ראשי שולחיו. זה יכול להיות שדר מרתיע: דעו לכם שברגע שתעשו עוד פיגוע אנחנו בתגובה נבצע את גזר הדין ונוציא את האיש שלכם להורג. זה יהיה גם שדר שאומר: האיש הזה נידון למוות, לכן הוא לא ישוחרר בשום עסקה עתידית.

האם עונש מוות מרתיע?

גם יעילותה של ההצעה הזאת נתונה בספק. יכול להיות שמי ששלח את המחבל, או ארגון טרור מתחרה, יהיה דווקא מעוניין במותו של המחבל הנידון למוות, ואז האיום שלנו רק יגביר את המוטיבציה לעשות פיגוע ולהלהיט את האווירה. גם בעניין תווית ה”לא ישוחרר לעולם” אפשר להטיל ספק. הרבה קווים אדומים מוצהרים כבר נפרצו בעסקאות שחרור מחבלים, ובהחלט יכול להיות שגם הקו האדום הזה ייפרץ, וממשלת ישראל תחליט שאין ברירה אלא לשחרר את הנידון למוות תמורת חטופים. אם כך, יתברר שהיה עדיף לא להטיל עונש מוות. האם עונש המוות ירתיע רוצחים אחרים? מתנגדי עונש המוות בעולם מנופפים במחקרים המוכיחים שעונש המוות איננו מרתיע, אבל האמת היא שזו שאלה כל כך חמקמקה ונסתרת בעומק הנפש החולנית של הרוצח הפוטנציאלי, שכמעט אי אפשר לקבל עליה תשובה מחקרית אמינה. בשאלות מהסוג הזה, ויסלחו לי החוקרים ואנשי המדע, כמעט תמיד מתרחש נס ותוצאות המחקר מתאימות בדייקנות להשקפת עולמו של החוקר. מכל מקום, אנחנו עוסקים כאן במחבלים מגויסים ולא ברוצחים פליליים על רקע תאוות בצע או פרץ של קנאה. הרתעה כלפי מחבלים היא שאלה אחרת לגמרי, וקשה עוד יותר למחקר מדעי. לכאורה, במקום שארגוני הטרור מצליחים לגייס מחבלים מתאבדים, המוות אינו גורם מאיים או מרתיע. אבל רוב הפיגועים לא נעשים בידי מתאבדים ואין ספק שמלאכת הגיוס של מפגעים לא מתאבדים תהיה

קשה יותר כאשר חבל התלייה מרחף מעל ראשו של המגויס. אין גם ספק שתמונת המשוחררים בעסקת שליט ובעסקאות קודמות היא חלק משמעותי מפעולת השכנוע של מגייסי הרוצחים. במקרה הכי גרוע, אומרים לצעיר המגויס, תשב כמה שנים קצרות בכלא הישראלי עד שנשחרר אותך. עונש

מוות משנה לגמרי את הסיפור הזה. כשלעצמי אני נוטה לחשוב שירידה ביכולת הגיוס של מפגעים לא מתאבדים תשפיע גם על יכולת הגיוס של מתאבדים, שכן היא תייצר אווירה כללית של חשש ורצון לתפוס מרחק מהפעילים והמגייסים של ארגוני הטרור. זו דעתי אבל אני לא בטוח בה במאה אחוזים. יכול גם להתרחש תהליך הפוך, שבו המחבל שנידון למוות והלחצים הכבדים המופעלים למענו, ייצרו

דווקא אווירה שאהידית והתלהבות מוגברת של צעירים להתגייס ולמות למען פלשתין.

(צילום: ארכיון מקור ראשון)

ולארץ לא יכופר

בקיצור, בחשבון של עלות־תועלת שתי כפות המאזניים די שקולות. אבל לא בכל הדילמות

שיקול הדעת של עלות מול תועלת הוא הנכון. מעבר לכל השיקולים הללו עומדת השאלה המוסרית: האם מותר לבית דין אנושי לקחת על עצמו את תפקידו של אלוהים ולהחליט להרוג אדם שלא בשדה הקרב. נראה שהצעת החוק של מרצ מונעת בעיקר מן השיקול הזה. גם אם יתברר שעונש המוות מרתיע, יאמרו מציעי החוק, עדיין בהיותנו רק בני אדם, לא נוכל להרשות לעצמנו להרוג אדם אחר. וכנגד הטענה הרצינית הזאת עומדת טענת מוסר הפוכה: אכן קשה מאוד מבחינה מוסרית להחליט על המתה של אדם, אבל לא פחות בלתי מוסרית היא ההחלטה להשאיר בעולם אדם כמו אמג’ד עוואד. אדרבה, אפילו אם יתברר שעונש המוות אינו מרתיע בכלל, חובה מוסרית מוטלת על החברה ועל המדינה למצות את הדין עם רוצח נתעב מהסוג של אמג’ד עוואד. אם לנסח זאת בלשון התורה, הרי היא אומרת ”ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו”.

בשאלה הזאת ריבונו של עולם לא הותיר בידינו את האפשרות להתחמק מלהכריע, לומר ”אבל אנחנו רק בני אדם”, ולגלגל את האחריות אליו. כל האחריות עלינו. המוסר היהודי והצדק הטבעי אומרים שההתחמקות מן החובה במקרה הזה משחיתה את דמות החברה. שעוונו של הרוצח יגולגל אל ראשו של בית הדין, או אל החברה כולה, אם יתחמקו מחובתם המוסרית לדון אותו למוות. המשך חייו של חלאת האדם אמג’ד עוואד פועל על החברה כמו טיפת דיו שחורה שטופטפה לתוך כוס מים, המתפשטת בתוך הנוזל ומשחירה את הכוס ואת כל אשר בה.

ביום שישי הקרוב יצורף לעיתון "מקור ראשון" מוסף מיוחד לזכרו של אורי אליצור ז"ל, עורכו הראשי של העיתון שנפטר לאחרונה. במוסף יאוגד מבחר ממאמריו של אליצור, בכלי התקשורת בהם כתב לאורך 35 שנה.