לפני מספר חודשים חבר ספר לי מעשה שהיה; גברת צעירה אחת עמדה בתור לקופת המרכול מלווה בחמישה או שישה ילדים. גברת אחרת שהייתה שם שאלה אותה, כנראה קצת בזלזול, "עד כמה?". והאימא הצעירה ענתה "עד ששה מיליון".
מפעם לפעם עולה הסוגיה של ההתייחסות של המדינה לילודה. האם יש לעודד אותה ברמה לאומית? האם זאת החלטה פרטית של האב והאם הפוטנציאליים? אולי האמת היא ערבוב של האלמנט הפרטי והאינטרס הלאומי גם יחד.
ולשאלה הלאומית הזאת מצרפים את שאלת השאלות של קצבאות ילדים. הרבה נאומים נישאו מעל בימת הכנסת, והרבה עמדות סותרות הובעו. זה שם את הדגש על הילודה עצמה, זה שם את הדגש על ההתחייבות הכספית של המדינה, זה מדגיש את השאלה האם להורים היכולת לגדל את ילדיהם כראוי ועוד היד נטויה.
איני מתכוון לנסח פה פתרונות ברורים מבחינה חוקית. אני מבקש רק להעלות שאלות ונקודות למחשבה:
• האם הולדת ילדים היא רק ענין פרטי של ההורים הפוטנציאליים?
• האם יש קריטריונים לגידול ילדים כראוי? מה התמהיל בין התנאים הכלכליים לתנאים רוחניים יותר?
• האם חוג לפסנתר וחוג לרכיבת סוסים הם חובה?
• האם חייבים נסיעה לחו"ל כל שנה או שנתיים, או לבר-מצוה (בעצם מה הקשר עם בר מצוה?!)?
• למה מתכוונים כשמדברים על חינוך? זה חושב מתמטיקה, מחשבים ואנגלית, ואפילו הכרה של תרבויות זרות. וזה חושב חינוך לערכים, להיות בן אדם (והרב קוק מדבר הרבה על כך).
אם חושבים שהולדת ילדים אינה רק ענין פרטי, מה צריכה להיות מעורבות או התערבות המדינה?
סין קבעה לפני 30 שנה את מדיניות הילד היחיד. חוץ מאזורים כפריים מסוימים , זוגות אשר הולידו ילד שני נקנסו, ולפעמים גרוע יותר. נכון להיום האוכלוסייה הזדקנה מאוד, וקולות מתחילים להישמע שיש לשנות את המדיניות. מעבר לזה, המדיניות הזאת הולידה חטיפות וסחר בילדים.
בהודו לא קבעו מדיניות רשמית, אבל גם שם כמו בסין, ההורים העדיפו במשך שנים להוליד בנים. ואין צורך להאריך בשאלה איך עשו את זה. בחודשים האחרונים העיתונים בעולם מלאים בכותרות המדברות על תופעות הרסניות לפרט ולחברה הנובעות ממחסור בנשים בחברה.
בצרפת של היום נידון ענין קצבאות ילדים למשפחות עשירות. לא מנקודת מבט של עידוד ילודה, אלא מנקודת מבט של חסכון לתקציב המדינה. האם להמשיך לשלם קצבה אחידה לכל ילד? האם לשלם סכום דיפרנציאלי בהתאם לרמת ההכנסה של ההורים? השאלות המלוות החלטות מרובות וקשות.
במדינת ישראל, יש משפחות שקצבה של 150 בחודש לילד לא משנה הרבה ברמת החיים של המשפחה, ויש משפחות שאצלם השפעת הקצבה משמעותית ביותר. העניין דומה להשפעה החברתית של מס ערך מוסף, אשר מוטל על המוצרים ולא מבחין ברמת ההכנסה של הקונה. בגלל זה חוקרים מסוימים מכנים את המס הזה, הנפוץ בכל העולם, מס לא מוסרי.
ועוד שאלה לא טריוויאלית: אם אין אפשרות לדאוג לכולם, מה פלך האוכלוסייה שחייבים לעזור לה קודם? המעמד הנמוך, המעמד הבינוני? הרי חובה לעזור לעניים וחז"ל מדגישים שהעשירים מחזיקים את כספם כשליחי ה' לספק לעניים את צרכיהם. ויש מי שיאמר שעם זאת המעמד הביניים מושך את כלכלת המדינה, ובסוף הצמיחה תהיה לתועלת העניים גם כן (יותר מקומות עבודה, משכורות טובות יותר וכו').
איני מתכוון לקבוע כאן עמדה מוחלטת, הנושא רחב וחשוב מדי כדי לפטור את השאלות ב"זבנג וגמרנו". על קובעי המדיניות לשאול את השאלות ולדון בכובד ראש, כאשר האינטרס הכללי של המדינה עומד מול עיניהם, יחד עם רווחת הפרט שצריכה להיות אינטרס המדינה.
כיום עם ישראל בונה את מדינתו. הגדלת האוכלוסייה היא חשובה וקריטית. צריך לזכור שמלבד עידוד עליה העתיד שלנו במדינת ישראל יבנה באמת רק עם ילדים. וזה מה שחז"ל ספרו לנו במדרש, כאשר הקב"ה רצה ערבים למתן תורה דחה הוא מספר הצעות עד שקיבל את הילדים כערבים עבור עם ישראל כולו. והמבין יבין.
ולכן עלינו לזכור, קצבאות ילדים והמסגרת החוקית והתקציבית שלהם הם נושא חשוב במדינה, אבל אין זה חזות הכל. אימרה ידועה היא ש'כל ילד מביא את המזל איתו' ופרט לאחריות הבסיסית שלנו כהורים, עלינו לבטוח בקב"ה כי כך יהיה. כי ילדים זו שמחה, זו ברכה, זו נתינה, וילדים זו אחיזה בנצח.
הכותב הינו נשיא מכון לב - בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים