הרב רוזן: רוצחי הנער הערבי גרועים שבעתיים מיגאל עמיר

אסוציאציות

מעטים המקרים בהם אדם בודד, או עם שותפי סוד, מסיט את הגה ההיסטוריה, בדרך כלל לכיוון התהום. כך עשו הנערים המתועבים שרצחו באכזריות מזוויעה את הנער משועפאט. קומץ נערים-בריונים כבלו את ידיה של מדינת ישראל ותקעו סכין בגבה של האומה וקברניטיה. הלב מתפלץ לנוכח תחושת אין-אונים לאומית הפוקדת אותנו ברגעי כתיבת השורות, ככל שנחשפת יותר זוועת נער הרצח. על שפתיי מתגלגל פסוקו של יעקב אבינו כלפי שמעון ולוי: "עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד,ל)

ולא אוכל שלא להפטיר בחצי אנחת רווחה: ברוך השם שלא מדובר במתנחלים או בנערי גבעות. אילו חלילה ידי מתנחלים היו מגואלות בדם זה או-אז חוששני שהיתה פורצת מלחמת אחים. אם אני מחפש תקדים לרעידת אדמה שנגרמה ע"י יחיד - יגאל עמיר הוא הכתובת. אני חש ממש סערת רוח פנימית, והיאלמות משתקת, כבלילה ההוא. ואוסיף: אז, בעקבות רצח רבין, הופנו כל חיצי ההאשמה כלפי גוש אמונים וכלפי הכיפות הסרוגות, למרות שרוצח ראש הממשלה לא השתייך במובהק לקבוצות אלו. אני מקוה שהפעם לא ינווטו טילי ההאשמה לעבר המתנחלים, כאז, שהרי (ככל הידוע בעת כתיבת השורות) רוצחי הנער משועפאט אינם בני מיגזר זה.

אסוציאטיבית אני נזכר גם ב...הרשל גרינשפאן, הנה כמה שורות המועתקות מ'ויקיפדיה': "גרינשפאן היה פליט יהודי בן 17(!) שהתנקשבדיפלומטגרמנינאצי בפריז כ-10 חדשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות 'ליל הבדולח'... בעת ההתנקשות הכריז על המעשה בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה". וכל מילת הסבר לאסוציאציה זו מיותרת.

עונש מוות סימטרי

בעבר תמכתי במדור זה בהטלת עונש מוות על רוצחים שפלים ואכזריים ביותר, "ובערת הרע מקרבך". לא פעם דרשתי להטילו על טירוריסטים זוועתיים כרוצחי משפחת פוגל באיתמר וכיוצא בהם. בשבוע שעבר כתבתי כאן להטיל עונש מוות על משוחררי-עיסקה ששבו לסורם. נשאלתי לא אחת: האם גם על טרוריסטים יהודים, שפלים ואכזריים במיוחד? ותשובתי חיובית! אני נשאר בעמדה זו גם כיום, בהיחשף רצחנותה התהומית של כנופיית הטירור היהודית. זאת, גם ללא קשר לנזק הנוראי שגרמו כ'רודפי' בטחון ישראל, וחילול השם, התורה, העם והארץ.

בכותרת המאמר הצגתי את מעשיהם כחמורים שבעתיים מיגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה. הוא כיון את אקדחו כלפי מי שתכנן להגותו מן המסילה מתוך שראה בו אויב אישי (כמעשה שמעון ולוי בשכם, וכמובן אין במילים אלו שום שמץ של קורטוב הצדקה או סינגור). חיות הטרף רוצחי הנער משועפאט צדו למוות חף מפשע, יושב קרנות תמים. רצח לשם רצח לשם ספורט לשם פורקן לשם חייתיות. אני נחנק מדמעות עד לאיזה בור תחתיות ניתן לשקוע.

פרשת קנָאוּת

פרשת השבוע היא פרשת קנָאוּת, פינחס שולף רומח "ותיעצר המגפה" (כה,ז;ט). היחס לקנאות בתנ"ך ובחז"ל מורכב וניתן לסכמו במשפט אחד: פסול מעיקרו, אבל לעתים נסלח בדיעבד. הסלחנות הדיעבדית קשורה במניעים הטהורים, הספונטאניים. קנאות מתוכננת פסולה על הסף. להלן שלש מימראות חז"ליות על פינחס המקנא;

(א) "פינחס שלא ברצון חכמים. אמר רב יודה: בקשו לנדותו(!) אלולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמרה: 'הנני נותן לו את בריתי שלום'" (ירושלמי סנהדרין פ"ט הי"א).

(ב) "אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג [=פינחס] עליו [=בבית דין]. [ואילו אם] נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו [=זמרי בבית דין], שהרי רודף הוא" (סנהדרין פב,א)

(ג) "בקשו מלאכי השרת לדחפו [=את פנחס]. אמר להם הקב"ה: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא" (סנהדרין פב,ב)

שמעון ולוי נתקללו בגין קנאותם הרצחנית בשכם. בדברי חז"ל (ספרי וזאת ברכה לג,ח) מצינו אבחנה בין שמעון המקולל במוחלט לבין לוי הנסלח, בדיעבד. כיוצא בזה לענין קנאותו של אליהו הנביא המכריז "קנא קנאתי" ונשלח לחינוך מחדש במדבר.

גם מי שיהָפֵך יום וליל במסכת קנאות לא ימצא ולו בדל צידוק, גם לא דיעבדי, לרצח חפים מפשע.

(נכתב ביום שני בלילה)