פיחות
אנחנו נמצאים בעיצומו של מירוץ לנשיאות. המכרז נסגר ב'יום ירושלים' ונמצאו שש מעטפות. ועדת המכרזים, המונה 120 ח"כים, תתכנס ביום ג' הקרוב לבחור את הנשיא ה-10 למדינת ישראל, לשבע שנות כהונה.
המירוץ הנוכחי, וריבוי המועמדים, מעיד על פיחות במעמד הנשיאות. הפסילה האישית, נטולת הכפפות, המתחוללת בניצוחו של ראש הממשלה, תורמת משמעותית לירידת ערכו של מוסד זה. שיקולים פרסונאליים של ראש הממשלה (ורעייתו?) דרדרו את מניות הנשיאות, ושיאו הפרחת הצעת חוק (שהיתה חסרת סיכוי מלכתחילה) לבטל כליל משרה זו. מי שיתעטף בסופו של דבר באיצטלה זו יצטרך לעמול קשה כדי להחזיר לתפקיד את יוקרתו המצומקת.
על פי התקשורת, אשר מפיה אנו חיים, ראש הממשלה נלחם במועמד מפלגתו לא (רק) בשל אי-סימפטיה אישית, או בשל נקמנות קטנונית מועידת הליכוד או אולי בשל אירוע שולי אחר, אלא מחשש פן שמא ואולי לאחר הבחירות הבאות יבכר הנשיא מאן דהו אחר להרכיב את הממשלה. התגלמות הקטנוניות, כאילו באמת יש לנשיא כח להמליך מלכים כאוות נפשו. זה מזכיר לי את התפקיד הראשון שלו לפי 'חוק יסוד נשיא המדינה': "נשיא המדינה יחתום על כל חוק". נו, האם הוא יכול לא לחתום, למשל על חוק עקירת גוש קטיף? (נניח שהיה חוק כזה. כנראה שלא!), או על חוק הגיוס, הגיור או הדיור?
הכח בהעדר הסמכות
המאפיין העיקרי של נשיא המדינה הוא העדר סמכות, ובזה סוד 'כוחו'. אדרבה, אם המכהן בתפקיד ינסה לנכס לעצמו סמכות הוא יחבל במוסד הנשיאות ובמעמדה. אי-סמכות זו כרוכה בנשיאות 'מן היסוד', מימי הנשיא הראשון חיים וייצמן שנוטרל ו'נכלא בארמון' ע"י בן גוריון, שחשש ממתחרה. מפורסמת קינתו: "המקום היחיד שבו נותנים לי לתחוב את אפי זו הממחטה..."
הנשיאות בישראל היא דרגת 'כבוד', וכמדומה שמילה זו הולמת יפה את משמעות המילה 'נשיא' בכל(?) מופעיה התנ"כיים. הנשיא במקרא (כולל בפרשת נשא-הנשיאים) איננו מנהיג, לא מחוקק ולא שופט. הוא מכובד! נכבד-השבט, נכבד-הקהל; יושב רם ונישא מעוטר בכותל המזרח המהודר, וזהו! המילה 'נשיא' מופיעה לראשונה בתנ"ך כתארו של אבינו אברהם, אשר הוכתר ע"י נכבדי שבט החתי בחברון: "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג,ו). [אגב, הנשיא התנ"כי השני הוא... שכם בן חמור "נשיא הארץ", בראשית לד,ב].
עממי, לא פרופ'!
נחזור איפוא לזירת הכבוד שהיא, ורק היא, מרחב המחיה של הנשיאות בישראל; שני מודלים אפשריים לכאורה לנשיאות של כבוד, והמה מהופכים זה לזה. האחד, התנשאות - התעטפות בפאר והדר, ברצפת בהט ושש, בנצנצים בוהקים ובזיקוקי צ'קלקות. אפשרות הפוכה - ירידה אל העם, 'נשיאות בתוך', השתתפות באירועי שמחה ויגון, לאומיים וציבוריים, סיורי שטח, צ'אפחות ולעתים מעורבות מאוזנת בסכסוכים חוצי-עם ועל-מיגזריים. המסורת בישראל מטה את הכף לטובת הדגם השני, העממי, השוכן בתוכם. הדגם המתנשא והמרומם לא צלח עד כה, ולדעתי גם לא יצלח. הנשיא הראשון, פרופ' חיים ויצמן, היה מן הדגם הראשון ודומה כי נשיאותו היתה תפלה וטפלה, אפרורית ומסתגרת. אחריו (1952) הוצע הכתר לפרופ' נוסף... אלברט איינשטיין רב התהילה. אילו נבחר היה מרוחק ומנותק בצלמו ודמותו של קודמו. למזלנו הוא סירב וכך נסללה הדרך ליצחק בן צבי אשר ייסד את הדגם השני , נשיא עממי השוכן בצריף עץ. נשיאותו הפכה למסלול תקני של (כמעט) כל נשיאי ישראל. ה'כמעט' ממעט את הנשיא הרביעי (בין שזר השלישי לנבון החמישי), וכמובן שוב... פרופ', אפרים קציר. כנראה שהמסלול העממי איננו מיועד לפרופסורים (לתשומת לב הפרופ' המתמודד עתה).
נטישת אג'נדה
מבחן העממיות גוזר תנאי נוסף: נשיא ללא אג'נדה שנויה במחלוקת. ואם יש לו כזו, ותמיד יש, עליו להדחיקה ולנטוש אותה. דוגמא יפה: עזר וייצמן (השביעי, אחר חיים הרצוג הששי) שהשיל מעליו את ה'שובבות' שהיתה סמלו. רק שמעון פרס (התשיעי, לאחר קצב השמיני) זכה לסלחנות מסוימת על ניהול מדיניות אקטיבית בזכות מעמדו הבינלאומי הרם. מכאן שמשכן הנשיאות לא יסבול נשיאה, למשל, שכל היום תצייץ 'זכויות הפרט' 'זכויות הפרט' 'זכויות הפרט' קדוש-קדוש-קדוש, בניגוד להשקפת עולם של מיגזרים שלמים.
ואחרי ככלות הכל אני תוהה מה רע ברב ישראל מאיר לאו? היש טוב ממנו? האם הוצע ברצינות? איפה הבית היהודי כשצריך אותם? ושמא סירב מסיבות אישיות? החמצה!
(נכתב במוצ"ש נשא)