הממשלה והרבנים איבדו את המצפן: איפה הנקמה שלנו?

כל אזרח במדינת ישראל , מן הסתם, הזדמן לאיזו לוויה פעם בחייו. בין אם זו לווית קרוב משפחה ישיש או , לא עלינו, קרבן טרור. ידוע לכל ,שמי שמנהל את סדרי הקבורה בארץ הם החברא קדישא, והם אלו שקובעים איך יקבר מת ובאיזה מנהג.

למשל, גם אם זה לא מוצא חן בעיני בנים של נפטר, בירושלים הנוהג הוא שבלוויית אב, בנים לא הולכים אחרי המיטה. גם אם הם יתעקשו, החברא קדישא תקפיד על המנהג הירושלמי ולא תאפשר לבנים ללכת אחרי ארון אביהם.

לעומת זאת , כשקוברים נפגע טרור, החברא קדישא לא מיישמת את ההלכה. לפי הלכות קבורה, קצור שלחן ערוך, יורה דעה קצ"ז, סעיף י"ב:

'הנהרג על ידי גויים אפילו לא יצא ממנו דם כלל, כגון שנחנק, קוברים אותו כמו שנמצא כדי להעלות חמה.'

רא"י וולדנברג, בספרו הנודע הלכות מדינה שער ו, הרוגי מלחמה, ונקיתי דמם לא נקיתי .'הטעם מדוע ציווה רבינו אפרים לא לחלוץ מנעלי ההרוג אלא לקוברו כאשר נמצא בלא תכריכין...טעם צוותו כך נעוץ ביסוד הבטחת הכתובים של 'כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו' ושל 'ונקיתי דמם לא נקיתי' כדי להעלות בלבות המוני בית ישראל חימה וזעם על שופכי דם ישראל ולהלהיבם להיותם עתידים ליום המיועד והמוכשר של נקם ושילם.'

אף אחד במדינת ישראל לא מיישם את ההלכה הזו! לא הרבנות הראשית ולא החברא קדישא. אני שואלת את עצמי אם בכלל מידעים את משפחות הנרצחים באופציה הזו, ואני שואלת את עצמי, למה על ההלכה הזו לא מקפידים, הרי זה שולחן ערוך מפורש, ועל הלכות אחרות שגובלות במנהגים,מקפידים גם מקפידים.

אין זאת אלא בגלל שאבדנו את רגש הנקמה והכבוד הלאומי שלנו. לא מדובר פה בנקמה פרטית, אלא בנקמה לאומית.

ממי ציפה הקצור שלחן ערוך או הרב וולדנברג לנקום? הרי אם אנו בגלות, אנו תחת שלטון של גויים. האם ציפו שיקום רב מאיר כהנא, הי"ד, שיקים את תנועת כ"ך? הפסקים הללו נועדו להקמת מדינת ישראל, והציפיה היא שממשלת ישראל תקיים את ההלכה הזו.

אחרי רצח שלושת הנערים, מדינת ישראל היתה אמורה לנקום נקמה לאומית את החרפה. אך היא איבדה את המקום הנכון הזה. המצפן הנכון נעלם ממנה. גם לרבנים הוא אבד.

נוח לממשלת ישראל , או לרבנות הראשית ,לאפשר את רגש הנקמה לצעירים ברחובות ירושלים, וכך לשחרר קיטור, שמצטייר כלא לגיטימי, ואז לשים אותם מאחורי סורג ובריח. מה שמעלה את המוטיבציה של הטרור ונותן להם תחושה שהם תקעו שלושה גולים לשער. כן, גולגלות נערינו הם עוד כדורים בשער הניצחון הערבי של המאבק על הארץ הזו. להזכירכם, שכל משחקי הכדורגל למיניהם הם השתלשלות של רעיון זה ממש. היוונים או הרומאים, היו כורתים את ראשי אויביהם הנופלים במלחמה , ומשחקים בהם, העולם המערבי, ה so called תרבותי, עידן את המשחק לכדורגל מגומי, אך אויבינו ממשיכים לראות בו את המשחק המקורי.

אם ממשלת ישראל לא תנקוט בצעדי נקמה מאורגנים, מווסתים, ממלכתיים, בצורה שתשיב לנו את הכבוד הלאומי, צעירים עם רגשי נקם טהור ונכון ישלמו את המחיר.

ואם אתם עדין לא בשלים לנקוט בצעד של נקמה, הרי רעיון פשוט שמשטרת ישראל כבר התמחתה בעבר ליישם אותו.

כמו שידעתם להשתלט על ישיבה בישוב יצהר בגלל ריסוסי צבע על מסגדים, כך אני ממליצה לשר אהרונוביץ להציב כמה מג"בניקים במוקדים דתיים של הערבים בארץ הזו. מסגדים בחלחול, בחברון, בבית לחם. הרי בזה אתם מומחים, ואם מדובר על שוויון ודמוקרטיה, נראה לי שעדיף למנוע חטיפות נערים מאשר ריסוסי צבע וניקובי צמיגים.