החלש תמיד צודק!

"נבלה נעשתה בישראל": קצין בצה"ל העז להכות בפרצופו של מפגין אנטישמי וחצוף. המדינה רועשת וגועשת, והרמטכ"ל הזדרז להודיע על הדחתו של אותו קצין מהשירות בצבא. אכן, פשע מלחמה במלוא מובן המלה. לסוריה היינו, ללוב דמינו.

למען האמת, אני מסופק אם אותה סנוקרת מתוקשרת אכן מדירה שינה מעיניהם של יהודים רבים במדינה. מעבר לנזק התקשורתי והתדמיתי, לא נראה לי שמישהו מתרגש יותר מדי מכך שאיזה אוהד-פלשתינים חטף מכה בפרצוף. מי שבא למדינה כדי להפגין בעד אויביה, שלא יתפלא אם לא מקבלים אותו בנשיקות וחיבוקים. אבל מעניין לשים לב לאופן בו הצדדים השונים מציגים את הנושא. אפשר לראות בכך המחשה למה שעומד בבסיסה של כל התפיסה המוסרית המערבית המעוותת.

חזק מול חלש

המוסר המערבי בנוי על הרגש; והרגש המוסרי בנוי על עיקרון יסודי אחד - ההזדהות עם החלש. בכל סיטואציה אליה נקלע האדם, בכל מקרה בו הוא נדרש להכריע מבחינה מוסרית - נטיית הלב תהיה תמיד לטובת מי שנתפס כחלש. זה נכון בין אם מדובר בסכסוך בין ילדים בגן, או בין עמים בשדה הקרב, ובין אם הצופה בסיטואציה הוא ימני או שמאלני, דתי או חילוני. כל הויכוחים והמחלוקות, הם רק סביב השאלה מי נתפס כחזק ומי כחלש, מי המאיים ומי המאוים.

קחו למשל את המאבק בינינו לבין הערבים. מה טוענים הפלשתינאים ותומכיהם בשמאל? אנחנו המסכנים, החלשים, העשוקים, שעומדים חסרי אונים מול צה"ל האלים והתוקפני. מדינת ישראל היא הגדולה והחזקה, ואנחנו הקטנים והחלשים, ולכן אנחנו הצודקים. רחמו עלינו!

ומה טוענת ישראל בכלל, והימין בפרט? אנחנו הקטנים והמסכנים, מדינה פצפונת מוקפת בעשרות מיליוני ערבים שרוצים להשמידנו; עברנו גלות ושואה ומלחמות - לא סתם לוקחים כל אורח מחו"ל לבקר דווקא ביד ושם; הערבים הם גדולים וחזקים, ואנחנו קטנים וחלשים, ולכן צודקים. רחמו עלינו!

החלש תמיד צודק

בכל מקרה בו אחד הצדדים נתפס כחלש וחסר אונים, תתעורר בלב הצופה אמפתיה מיידית כלפיו, בלי קשר לתמונה הרחבה יותר. כך קרה עם המחבלים הכפותים שנורו בידי אנשי השב"כ בפרשת קו 300, או עם המחבל הכפות שנורה בידי יורם שקולניק ב-1993. מי שעד לפני רגע היה רוצח מאיים ומסוכן - הופך בעיני הצופה להיות בן רגע מושא לרחמים וחמלה, כאשר הוא מוטל כפות וחסר אונים מול "החזק" המאיים עליו. במהלך מלחמות, היו חיילים שנמנעו מלירות באויב שהפנה להם את גבו ונמלט, למרות שלפני רגע הוא ירה עליהם (ואולי הרג בהם), ושבעוד רגע הוא יחזור לעשות זאת שוב אם יתאפשר לו. גם בסכסוכים פחות אלימים, כמו בין חרדים לחילוניים, או בין מתנחלים לשמאלנים, המאבק כרוך תמיד בניסיון להציג את הצד שלך כיותר חלש ויותר מסכן. למה? כי ככה בנוי הרגש האנושי. החלש תמיד צודק!

וזה בדיוק מה שקורה גם כאן, עם סא"ל אייזנר והמפגין המוכה. מה טוענים תומכיו של המוכה? הוא מסכן! הוא חלש! הקצין הוא החזק והמאיים, והמפגין הוא חסר האונים, ולכן הוא הצודק. ומה טוענים תומכיו של אייזנר? - הוא המסכן והחלש! הוא ניצב בפני איום ממשי! אם לא באופן אישי, אז באופן ציבורי - פעילי השמאל הללו תומכים בערבים, הגדולים והחזקים, ובכך מאיימים על ישראל, הקטנה והחלשה - ולכן ישראל וצה"ל, וממילא אייזנר, הם הצודקים.

ודל לא תהדר בריבו

התורה מצווה אותנו להשתחרר מהרגש הלא-רציונאלי הזה. "ודל לא תהדר בריבו". את הסכסוכים והמחלוקות יש להכריע באמצעות ההיגיון והצדק, לא באמצעות הרגש האינסטינקטיבי, המתעורר אוטומטית לטובת מי שנתפס - בצדק או שלא בצדק - כחלש. לא תמיד החלש צודק, ולא תמיד החזק אשם. אפשר להיות חזקים וצודקים; אפשר להצדיק את עצמנו גם בלי להציג את עצמנו כחלשים ומסכנים - ואפשר למגר את הרשעים, גם אם הם נראים קטנים ומעוררי רחמים.

אסור לנו לתת לתמונות ולסרטונים "מזעזעים" להשפיע על השיפוט שלנו. כמו שכתב אפרים קישון, אילו היתה התקשורת מציגה צילומי תקריב של חלוק האבן של דוד שוקע במצחו של גליית, היה העולם מתמלא חמלה על הפלשתי האומלל, ודורש לגנות את הבריון הישראלי התוקפן. לא נעים אולי לראות חייל מכה אזרח - אבל לא לפי "אי הנעימות" הזו ייקבע מי הצודק מבין השניים.

נקווה שהרמטכ"ל יחזור בו מההדחה האומללה והבלתי מוצדקת של סא"ל אייזנר; ונקווה גם שכל אותם אבירי זכויות האדם, המזדעזעים כל כך כשפעיל שמאל מוכה בידי חייל - יגיבו כך גם כשבצד המוכה יהיו, חלילה, מתנחלים או חרדים.