כמדומה שאין מי שחולק על כך, שהשימוש שעשו מפגינים מסוימים במוצאי שבת במוטיבים מהשואה, כמו טלאי צהוב ובגדי אסירים, מעורר שאט נפש וסלידה. איזו הצדקה יש להעלות את זכר השואה רק מפני ששולחים לכלא עבריין, שפעל בניגוד לחוק ולהלכה? אם מדובר בניסיון פתטי ליצור הזדהות עם ציבור המפגינים, האם מישהו העלה בדעתו שיהיה לו אפקט חיובי כלשהו, פרט להגברת הדחייה והכעס? לא צריך תואר בתקשורת או ביחסי ציבור, כדי להבין שזו תהיה התוצאה.
כמובן, שאילו היה מדובר במפגינים מצד אחר של המפה, סביר להניח שהיחס היה שונה; כולנו זוכרים את ההתבטאויות של פרופסור מסוים על "יודו-נאצים", של שר מסוים שהבתים המופצצים בעזה הזכירו לו את הסבתא שלו מאירופה, ושל אנשי הבל-ורעות-רוח כאלה ואחרים, שעולים לכותרות מדי פעם באיזו אמירה פרובוקטיבית על אופיים של ישראל, צה"ל והמתנחלים. להם זה מותר - לכל היותר הם יקבלו נו-נו-נו מלווה בקריצה, בשביל הפרוטוקול. כי זה לא שבישראל אסור להזכיר את השואה; פשוט צריך לדעת לעשות את זה בהקשר הנכון, ולא לשכוח מי באמת דומה לנאצים.
באופן אישי, איני שותף לאלה השוללים כל שימוש בזכר השואה, בהקשר לאירועים אקטואליים. נכון ששימוש היתר שנעשה בנושא, משני הצדדים המנוגדים של המפה הפוליטית, מוביל לזילות ולשחיקה של אותו אירוע נורא. אולם מצד שני, אם יש משהו שאסור לנו לעשות, זה להתעלם מהלקח של השואה. והלקח הראשון של השואה הוא - שדברים כמו השואה יכולים לקרות. החשש הגדול הוא לא שאנחנו עלולים להפוך לנאצים, כמו שמודאגים כל כך כמה אנשים בשמאל, אלא שמשהו כמו הנאצים יכול לקרות לנו. השואה אינה מיתוס או אגדת ילדים, אלא אירוע קרוב ומוחשי ביותר, ומי שמנסה להפוך אותה לאיזה אירוע מיתולוגי חד פעמי, שאין לו השלכות לגבינו - הוא מכחיש שואה מהסוג המסוכן ביותר.
הלקח השני של השואה הוא, שדברים כמו השואה יכולים לקרות בזמן ובמקום בו הכי פחות מצפים להם. אחד מבכירי חוקרי השואה אמר פעם, שאילו מישהו היה אומר לו לפני מלחמת העולם השנייה שעם מסוים באירופה ינסה להשמיד את היהודים באופן שיטתי, הוא היה אומר: "הצרפתים האלה, הם מסוגלים לכל דבר". היהודים בגרמניה לא העלו בדעתם שבארצם הנאורה והתרבותית תתרחשנה זוועות כאלה. האם הם היו יכולים לחזות את הבאות? אם הם היו עיוורים, האם אין חשש שגם אנחנו עיוורים בצורה מסוכנת?
הלקח השלישי של השואה הוא, שהדרך לאושוויץ מתחילה בדברים הקטנים. אושוויץ לא נבנתה ביום אחד; היא התחילה בהסתה תקשורתית, בקריקטורות לעגניות, בהשחרת דמותם הקולקטיבית של היהודים, בהאשמתם בכל הרעות החולות, הכלכליות והביטחוניות של גרמניה; המשיכה באפלייתם של היהודים, סילוקם ממקומות העבודה והלימודים, ועצימת עין שלטונית כלפי גילויי אלימות ותוקפנות נגדם; וסיימה בפוגרומים מאורגנים מטעם הממשלה, גטאות, מחנות ריכוז - ותאי גזים. אם יש משהו שעלינו ללמוד מזה, הוא שאסור לחכות עד הרגע שהדלת של תא הגזים נסגרת מאחוריך, כדי לקלוט שמישהו פה מתכוון ברצינות למה שהוא אומר. אלה שזיהו את המגמה כשהכתובת היתה על הקיר, שרדו. אלה שאמרו שיהיה בסדר - נכחדו.
אז כשאני שומע ורואה הסתה תקשורתית בלתי פוסקת נגד חרדים ומתנחלים; כשאני שומע מפי פוליטיקאים, מנהיגי ציבור ואנשי תקשורת ביטויים כאלה, שלא היו מעיזים להשתמש בהם נגד אף ציבור אחר פרט לחרדים ומתנחלים; כאשר אנשי ביטחון מצהירים שההתחרדות מהווה סכנה קיומית עבור המדינה יותר מאשר איראן, שההתנחלויות הם סרטן, ושהגיע הזמן לשלוף מחדש את התותח הקדוש; כאשר נדמה ששדרנים מסוימים אינם מסוגלים לבטא את המלה "חרדים" או "מתנחלים" בלי לירוק בתיעוב; וכאשר זכויותיהם של ציבורים מסוימים נרמסות באלימות ואכזריות, יחד עם בתיהם, אדמותיהם וכל היקר להם - משהו בגנים היהודיים שלי מתחיל לאותת לי אותות אזהרה. אני לא חושב שמישהו מתכונן להכניס בזמן הקרוב את המתנחלים או החרדים לתאי גזים, חלילה וחס; אבל אל נוכח המציאות התקשורתית בחודשים האחרונים, אי שם בתת-מודע שלי, נורה אדומה התחילה להבהב.
בין ההפגנה האומללה של מוצאי שבת, לבין יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת השבוע, צלה של השואה צריך להוות עבורנו לעולם תמרור אזהרה. עשרה בטבת נחשב חמור יותר מצומות אחרים, דווקא משום שהוא מסמל את תחילת המצור, את הגרפיטי הראשון על הקיר, את הקריקטורה האנטישמית הראשונה. וזה בדיוק הזמן לעצור את זה - לא דקה מאוחר יותר.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן