בשבוע האחרון שמענו כי ישנן ישיבות שעזבו את אשדוד ואת יתר ערי הדרום בהוראת הרב שטינמן והרבי מגור ומבעלז מכיוון שלמרות דברי חז"ל האומרים כי התורה "מגנא ומצלא" -מגינה ומצילה את לומדיה (סוטה כא,א). הדבר איננו נכון "היכא דשכיחא היזקא" היכן שההיזק מצוי (פסחים ח,ב).
מעניין הדבר כי גדולי רבני הציונות הדתית לא העלו כלל על מחשבתם להורות כן. רק המחשבה על כך נחשבת לבלתי מתקבלת על הדעת. לכאורה, ניתן היה לצפות כי דווקא אותם גדולי ישראל המדגישים יותר את האמונה כי התורה היא זו המגינה עלינו ומצילה אותנו וסוברים כי בגלל אמונה זו אל להם ללומדי תורה להתגייס לצבא היו צריכים לבטוח בלימוד התורה ולהורות לבחורי הישיבות להישאר במקומם.
מנין נובע ההבדל בין שתי צורות חשיבה אלו. נראה לי כי הדברים באים לידי ביטוי בפרשת השבוע.
כאשר בני גד ובני ראובן מציעים את ההצעה להישאר בעבר הירדן תוקף אותם משה בצורה קשה:"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'"
דהיינו, למרות שאין למשה התנגדות עקרונית להישארותם של בני גד וראובן בעבר הירדן הוא חושב שההישארות שם ואי ההשתתפות במלחמה תגרום למשבר מוראלי קשה עד כדי כך שהוא משווה את מחשבתם זו למעשה המרגלים: "כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע...ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ" לכאורה היו בני גד וראובן לומר מדוע שנסכן את עצמינו, הלא יש בכך חשש פיקוח נפש, אם איננו הולכים לגור בעבר הירדן המערבי אסור לנו לסכן את עצמינו ולהשתתף במלחמה. לאחר דבריו הקשים של משה הם אינם מעלים מחשבה כזו ,אלא מסיקים מסקנה הפוכה :"נחנו נעבור חלוצים לפני ה'" הם מבטיחים. .
השאלה היסודית היא כיצד להתבונן על המציאות. האם צריך לבחון את הדברים מתוך נקודת מבט פרטית או מתוך נקודת ציבורית.
כבר בראשית ימי הציונות ,לפני כמאה שנה עסק מרן הראי"ה קוק זצ"ל בשאלה ההלכתית כיצד מותר לאנשים לסכן את עצמם למען אחרים במאבק של הישוב החדש בארץ ישראל. תשובתו העקרונית הייתה שכאשר עוסקים בשאלות כלל ישראליות, אי אפשר ללכת על פי הכללים ההלכתיים המיועדים ליחידים.( משפט כהן סימן קמג) כי הצלת כלל ישראל היא מעל השיקולים ההלכתיים הקיימים כאשר עוסקים בפיקוח נפש של היחיד.
חוסנו של כל מקום תלוי בשאלה כיצד הוא מתמודד עם מצבים ביטחוניים קשים ומקום תורה הנמצא בעיר מקרין חוסן נפשי על העיר כולה ולכן אין אנו מעלים כלל על דעתנו את האפשרות של עזיבת ישיבה את העיר בזמן הסכנה בדומה לדברי משה : "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון את לב בני ישראל..".
הדברים גם מדברים בעד עצמם. ככל שהתושבים מצליחים לשמור על שגרת חיים כמה שיותר סבירה כן הם מצליחים להתמודד כראוי עם מצב הלחימה ובתי המדרש הם הראשונים שנדרשים לעשות זאת.
אכן, דווקא עולם התורה המשלב בין לימוד התורה לבין השרות הצבאי הוא זה שמבין גם כן את החשיבות של לימוד תורה בעצמה גם במקום שבו הסכנה גדולה יותר. כי הדברים שלובים זה בזה ויונקים זה מזה.